מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (1921-1865) דין ודברים

חייב לדעת

סופר והוגה דעות. נולד ב1865 באוקראינה, למשפחת רבנים רבת־דורות. קיבל חינוך תורני־חסידי מובהק, וכבן בכור להוריו נועד לרשת את כסא הרבנות. ילדותו ונעוריו עברו בעיירה דוּבּוֹבָה הסמוכה לעיר אוּמַן, בסביבה אדוקה ושמרנית ביותר. אולם התרחק מהאדיקות היהודית כאשר הוקסם מרעיונותיה של תנועת ההשכלה. בעקבות זאת נאלץ לגרש את אשתו הראשונה במצוות חותנו האדוק. כבן עשרים יצא ללימודים בישיבת וולוז׳ין בליטא, ובתקופת לימודיו בה החל בכתיבה ספרותית. נודע כ״משכיל תורני״, השואף לשלב בין עולם התורה לבין יסודות שונים מתרבות אירופה, ב־1890 יצא לאודסה כתחנת מעבר לקראת רכישת השכלה אוניברסיטאית במערב־אירופה. והחל ללמוד באוניברסיטת ברסלאו בגרמניה. את המשך לימודיו עשה באוניברסיטאות של ברלין ושל ברן, בירת שווייץ, עד שהוכתר ב־1896 בתואר דוקטור לפילוסופיה. בשש שנות לימודיו בגרמניה ובשווייץ כמעט נאלם קולו בספרות העברית, אבל אלו היו שנים מכריעות בעיצוב השקפותיו ובהכשרתו כאמן. תחילה נטה לבטל מכל וכל את ערכו של העולם היהודי המסורתי ש״בין החומות״, התמכר לקסמיהן של הפילוסופיה המערבית והספרות היפה האירופית וראה בתרבות המערב את חזות הכל. אחר כך הגיע לשלילת כל תרבות שהיא ולקידוש האינסטינקטים והיצרים הראשוניים, אולי בהשפעתו של פרידריך ניטשה שאל כתביו התוודע באותן שנים. ב־1896 בערך ניכר מיפנה נוסף במחשבתו, בכיוון של חזרה אל ההקשר העברי והיהודי, ומחשבות על סינתזה אפשרית בין יהדות וערכי תרבות אירופיים מודרניים כגון הזיקה הישירה לטבע, לאהבה, לאסתטיקה לשמה,לספרות היפה ולאמנות הפלסטית.
בשלהי שנת 1896 הופיע ברדיצ׳בסקי מחדש בספרות העברית בסידרת מאמרי פולמוס נגד תפיסותיו של ההוגה הנערץ אחד־העם, שייסד באותם ימים את ירחונו ״השילוח״. ברדיצ׳בסקי וחבריו התקוממו כנגד המקום המוגבל שהועיד אחד־העם לספרות היפה בחזון התרבות העברית שלו, ובמיוחד כנגד הצעתו שהקוראים העברים ימצאו את סיפוקם האסתטי בספרויות העמים המפותחות והעשירות יותר. כוונתו של אחד־העם להגביל את ירחונו לענייני היהדות בלבד גרמה, בעיני ברדיצ׳בסקי, לקרע בין היהודים ובין העמים שבהם הם יושבים. ברדיצ׳בסקי קרא לריפויו של אותו ״קרע שבלב״ – מושג מרכזי במחשבתו – כדי לאפשר לצעירים היהודים ״להיות ׳בני אדם עברים׳ בבת אחת, בנשימה אחת, שניזונים ממקום אחד״. מכאן התפתח ויכוח מסועף, שנמשך כשנתיים, ואשר רבים רואים בו את הוויכוח החשוב ביותר בתולדותיה של הספרות העברית החדשה. במהלכו כבש לו ברדיצ׳בסקי עמדת מנהיגות מובהקת בקרב הדור הצעיר של הסופרים העברים. ב־1920 נודע לברדיצ׳בסקי כי אביו ואָחִיו נרצחו בפרעות הנרחבות שהתלוו למלחמת האזרחים באוקראינה, וכי עיירות ילדותו ונעוריו חרבו בפרעות. ידיעות אלו חיזקו את תחושתו הטראגית, הניכרת בכתביו האחרונים, כי תפקידו ״להציב ציוּן״ לעולם היהודי ההולך ונעלם, אך גם ערערו את בריאותו. ברדיצ׳בסקי נפטר בברלין ב 1921.