יריעות ספר תורה
ספרד, שלהי המאה ה-13 – ראשית המאה ה-14
דיו על גוויל
יריעות אלו, ששרדו מתוך ספר תורה, כוללות את פרקים כ"ח–מ"ו של ספר בראשית. בשונה מספרי תורה הנכתבים בימינו, אותיות מסוימות בספר זה עוטרו בתגים מיוחדים או נכתבו באופן שונה ומסולסל, בהתאם למסורות שהיו נהוגות בעבר.
באדיבות אוסף משפחת פלד
חייב לדעת
ספר התורה המוצג במוזיאון אנו הוא אחד מחמשת ספרי התורה הספרדיים המוקדמים ביותר הידועים כיום. יריעות הקלף תוארכו לסוף המאה ה-13 או תחילת המאה ה-14 (פחמן-14), ותיארוך זה מתאים גם לכתב הספרדי המרובע שביריעות, האופייני לתקופה. על גבי היריעות ניתן לזהות שכבות שימוש שונות: תיקונים מאוחרים בנוסח הפסוקים וכן הוספת תגים בדיו שונה על ידי יד מאוחרת, המעידים כי הספר המשיך להיות בשימוש לאורך שנים ועבר התאמות לאורך זמן.
מעטים ספרי התורה הספרדיים הקודמים לתקופת הגירוש שנשתמרו, למשל ביחס לספרי תורה אשכנזיים, וזאת בשל הרדיפות שעברו יהודי ספרד. ספרי התורה חולקים עם בני הקהילה את גורלם – במקרה של פרעות, שריפות או גירוש מהקהילה גם ספרי התורה נמצאים תחת סכנה. ידועים כמה ספרי תורה שלקחו עימם מגורשי ספרד במסעם אל ארצותיהם החדשות. אחרים נפלו בידיים נוצריות: מהם נשתמרו בספריות כנסייתיות, ובאחרים השתמשו כחומר גלם, למשל ליצירת כריכות לספרים.
יריעות ספר התורה שבתצוגה נשמרו במצב מצויין לאורך מאות השנים מאז יצירתו וניכרים עליו סימני הגהות של הנוסח, המעידים שהיה בשימוש לאורך השנים. נראה שבשלב מסויים פורק ורק יריעות ספורות ממנו.
מעבר להיותן שריד ליהדות ספרד שלפני הגירוש, יריעות אלו משמרות מסורת כתיבה ייחודית של ספרי תורה שנעלמה ואינה נוהגת כיום. אותיות אחדות – כגון פ, ט, ל, נ – נכתבו כאן באופן מעוטר ומסולסל, המכונה בספרות ההלכתית “אותיות משונות”. כמו כן ראשי אותיות מסויימות מעוטרות בתגים מיוחדים, בנוסף לתגים שיש להוסיף, על פי המסורת, לאותיות שעטנזג״צ. אין מדובר בעיטור אסתטי בלבד, אלא בביטוי של מסורת שראתה בצורת האותיות עצמן מקור למשמעות.
מידע נוסף
התפיסה שלפיה לצורת האות יש משמעות עמוקה מופיעה כבר בספרות חז״ל. בתלמוד במסכת מנחות (כט ע״ב) מתואר כיצד לקראת נתינת התורה הקב״ה “קושר כתרים לאותיות”, כיוון שעתיד היה רבי עקיבא לדרוש “על כל קוץ וקוץ תילין של הלכות”. סיפור אגדי זה זה משקף את המשמעות שניתנה לצורת האותיות בספרי התורה. אך בעוד שבתלמוד עסקו במשמעויות דרשניות של צורת האותיות, חסידי אשכנז, כרבי יהודה החסיד ורבי אלעזר מוורמייזא, העניקו בימי הביניים לתגים ולאותיות המשונות משמעויות סמליות ומיסטיות, ולעיתים אף ייחסו להם כוח מגונן. כך הפכה צורת האות לנושאת פרשנות דרשנית ורוחנית גם יחד.
עיטורים ייחודיים אלו הועברו במסורת במשך דורות, ממורה לתלמיד. חלקן תועדו בספר המכונה "ספר תאגי", הנזכר לראשונה בכתבי רבי סעדיה גאון או בכתבי חסידי אשכנז. לאורך השנים נוצרו מסורות שונות בקהילות שונות, מצב שהעמיד את הסופרים בפני דילמה: כיצד ניתן להקפיד על פרטים שנחשבו בעלי חשיבות, כאשר אין הסכמה ברורה לגביהם. הרמב"ם בתשובותיו מתאר מציאות שבה ריבוי המסורות הסותרות הוביל סופרים מסוימים לוותר על התגים המיוחדים כדי להימנע מטעות. הרמב"ם מחזק את השואל להקפיד ולדקדק עיטורים אלו, אף שהעדרם אינו פוסל את ספר התורה.
ואכן במרוצת הדורות, בפרט מראשית העת החדשה, הלכה מסורת זו ונזנחה לטובת כתיבה אחידה יותר וכיום אינה נוהגת כלל. גם בקהילות בהן נשתמרו ספרי תורה בהם אותיות משונות ותגים מיוחדים העדיפו שלא לקרוא בהם, ויתכן שמשום כך עברו לידיים פרטיות. היריעות שלפנינו משמרות אפוא עדות נדירה למסורת כתיבה עשירה שנעלמה, ולתפיסה תרבותית ודתית שראתה בכל אות ובכל תג מקור למשמעות.
*
היריעות שבתצוגה כוללות תגים המוזכרים בספר תאגי לצד תיוגים מקוריים נוספים.
היריעות אינן כתובות במתכונת "ווי העמודים", בה כל עמודה נפתחת באות ו"ו
