זלמן שניאור (1959-1887) פרקי יער

חייב לדעת

זלמן שְׁנֵיאוּר הוא שם העט של שניאור זלקינד, משורר וסופר ביידיש ובעברית, נולד ב1887 ברוסיה הלבנה. חתן פרס ישראל לספרות יפה לשנת תשט"ו (1955). יצירתו נחשבת לציון דרך בספרות העברית החדשה ובתרבות היהודית החילונית. בשנת 1906 פרסם את ספר שיריו הראשון ובתגובה סימן אותו ביאליק כראש המשוררים הצעירים. בזמן מלחמת העולם הראשונה חי שניאור בברלין בתנאי מצוקה כנתין רוסי בארץ אויב. ב־1919 יצא לארצות הברית וקשר קשרים עם עיתונות יידיש שם. בשובו לברלין כינס במהדורת פאר בת שלושה כרכים את כתביו העבריים בשירה ובפרוזה (1923). ב־1924 התיישב בפאריס וחי בה עד תחילת מלחמת העולם השנייה. שני ביקורים שערך בארץ־ישראל ב־1925 וב־1936 לא עלו יפה, והרחיקו אותו מן המציאות המתהווה בארץ ומקהל הקוראים החדש שצמח בה. אף שלא חדל מכתיבת שירה עברית, הרי בין שתי מלחמות העולם שינה את כתיבתו: מן השירה אל הפרוזה ומן העברית אל היידיש. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט שניאור מפאריס. מקץ תלאות רבות נחלץ מאירופה דרך ספרד והגיע לארצות הברית ב־1941, שם בעיקר כתב ביידיש. עם הקמת מדינת ישראל, שעוררה בו התרגשות נלהבת, חידש את מאמציו להיקלט בארץ. לאחר ביקור ב־1949 ב־1951 עבר והשתקע ברמת־גן. יצירתו השירית העיקרית מאותה תקופה היא לוחות גנוזים, שהתהוותה במשך עשרים שנה והופיעה כספר ב־1951. זהו אפוס רחב יריעה המבקש לחשוף ולשחזר, כביכול, את השירוֹת העבריות העתיקות, האליליות ברוחן, מימי בית ראשון ולפניו שאבדו ונגנזו עם עריכת התנ״ך, ובכך להחיות את היסודות הייצריים הקדומים שפיעמו בעם ישראל מראשיתו. בשנותיו האחרונות בעיקר הרגיש רוגז ואכזבה על מה שנראה לו כדחיקתו מן המעמד המרכזי שהיה ראוי לו.