תמונה: תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ב', עמ' א'.

חייב לדעת

תַּלְמוּד בָּבְלִי (כינויים נוספים: גְּמָרָא, שַ"ס, תלמודה של בבל) הוא אחד משני התלמודים המפרטים את הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים – חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, מתחילת המאה ה-3 ועד לסוף המאה ה-5 עת חתימת התלמוד הבבלי, שהתגוררו בבבל (מסופוטמיה) ובארץ ישראל. הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, בפרט על המשנה ועל הברייתות. התלמוד הבבלי נחשב לטקסט המרכזי של היהדות הרבנית לאחר התנ"ך, ולמקור העיקרי של ההלכה היהודית הדתית והתאולוגיה היהודית. שפת התלמוד הבבלי היא שילוב של עברית משנאית (בציטוט המשנה וציטוט דברי אמוראים מוקדמים) וארמית בבלית (בטקסט הפרשני). התלמוד הבבלי קרוי גם "גמרא". במקור היו אלה שני מונחים שונים. בתקופת הגאונים החלו להשתמש במונח "תלמוד" לציון החיבור עצמו. ואולם, במחצית השנייה של המאה ה-15, עקב איסור השימוש במונח "תלמוד" מטעם הצנזורים הנוצרים, הוחלפו בדפוסי התלמוד כל מופעי המילה "תלמוד" במילה "גמרא". בתלמוד הבבלי ישנן 37 מסכתות. שיטת החלוקה המקובלת מתבססת על העימוד שנעשה במהדורה המלאה הראשונה של התלמוד, שהודפסה בשנים ר"פ–רפ"ג (1520–1523) בבית הדפוס של דניאל בומברג בוונציה.