תמונה: עליית יהודי עיראק

עם קום המדינה בשנת 1948 היו בעיראק כ- 135,000 יהודים, אשר יותר ממחציתם חיו בעיר הבירה בגדד. רבים מיהודי עיראק היו בעלי הון שנהנו ממעמד חברתי גבוה. בסוף שנת 1947 החלו התנכלויות ליהודים בעיראק. ממשלת ישראל, שידעה על מצבם הקשה של יהודי עיראק, חיפשה דרכים להעלותם ארצה. אחד הפתרונות היה יצירת נתיב עלייה יבשתי וחשאי שהיה ארוך ומסוכן, באמצעותו עלו ארצה בחודשים דצמבר 1949 עד פברואר 1950 כ- 3000 יהודים. בשנת 1950, התירה ממשלת עיראק ליהודים לצאת מהמדינה בתנאי שיוותרו על אזרחותם ועל רכושם ועל זכותם לחזור למדינה בעתיד. בעקבות ההיתר לעזוב את עיראק, נערכה מדינת ישראל למבצע הצלה של הקהילה היהודית, אולם בממשלה היו קולות בעד ונגד העליה ההמונית שעלולה לגרום לקריסת מערך הקליטה של העולים בכלל הארץ. לצורך הטסת העולים שכרה ממשלת ישראל את שירותיה של חברת תעופה אמריקאית, שקיבלה על עצמה להטיס את היהודים מבגדד לקפריסין, ומשם הועברו העולים לישראל. משגבר זרם העלייה, חדלה ממשלת עיראק להקפיד על כך שהטיסה תהיה דרך קפריסין והמטוסים המריאו ישירות בקו בגדד-לוד.

במהלך "מבצע עזרא ונחמיה" הגיעו לארץ, ברכבת אווירית יותר מ-120,000 איש, שהם למעשה כמעט כל יהודי עיראק.