תמונה: סימפוזיון יווני

חייב לדעת

הפסח המוכר לנו עוצב בתקופה ההלניסטית, והוא "משתה" כהלכתו במסורת היוונית של הסימפוזיון (=שתייה יחד). הסימפוזיון היה נערך בהסבה על הצד על ספות הסבה מיוחדות לכך. השתייה בו לא היתה חופשית אלא התנהלה על פי מצוותו של שר הטקס, שניצח על סדר השתייה והדיבור. סדר הפסח נערך במתכונת זו ממש: "כולנו מסובין" כבמשתה היווני, השתייה והשיחה אינן חופשיות אלא על פי סדר הטקס, שמנהל אחד המשתתפים. בתחילת המשתה ניסכו יין לדיוניסוס מקובעת מיוחדת שאסור היה לשתות ממנה, וכל ייעודה היה לזמן את האל למקום כדי שישפוך מרוחו על המשתה וקרואיו. כך גם מכוסו של אליהו, שהחליף אצלנו את דיוניסוס, אסור לשתות, והיא ממתינה לו רק למען יפקוד את הבית ויברך אותו. כפי שאפשר ללמוד מן ההגדה עצמה, בתחילה לא היה טקסט קבוע, אלא שיחת משתה של חכמים, ממש כסוקרטס וחבריו בשעתם. הנוהג לספר את הסיפורים המיתיים ולדרוש מדרשים על תולדות החג, וכן השירים והדברים שמטרתם הוראה לצעירים – אף הוא בעקבות הנוהג במשתה היווני המסורתי.