תמונה: מפת ארץ-ישראל ושכנותיה בתקופה הממלוכית

חייב לדעת

התקופה הממלוכית בארץ ישראל היא התקופה שבין השנים 1260–1517 בה שלטו הממלוכים בארץ ישראל שהיוותה חלק קטן מהשטח עליו שלטו. הממלוכים היו צעירים שהובאו כעבדים ושבויי מלחמה לארצות המזרח הקרוב ונקנו על ידי השליטים והאמירים הבכירים. צעירים אלה הוכשרו לשרת כאנשי צבא, רכובים על סוסים ובקיאים בירי בחץ ובקשת. הממלוכים היו עדיפים מהמקומיים ביכולותיהם הצבאיות ובכישוריהם הגופניים והנפשיים. הם היו בעלי כוח סיבולת, הסתפקו במועט ועמדו בקשיים. הם ניחנו בנאמנות לאדוניהם תוך שמירה על קשר ממושך עם בני מחזורם – ודבקות באסלאם. הם הרסו ערי חוף קיימות ואת נמליהן על מנת למנוע חדירות וכיבושים צבאיים של הצלבנים דרך הים. בתקופה זו ירושלים לא מילאה תפקיד חשוב מבחינה מדינית בשל ריחוקה ממערכת הדרכים הראשיות בממלכה, עם זאת מבחינה דתית מילאה העיר תפקיד חשוב ושינתה את צביונה מעיר קוסמופוליטית לעיר מוסלמית דתית. בעיר נבנו מבני דת וחסד רבים מפוארים בעלי סגנון מיוחד, עיטורים וכתובות אשר חלקם קיימים עד היום. המבנים הממלוכיים השתמשו בחלקי מבנים צלבניים שפורקו.