במערכה האחרונה במחזה "הדיבוק", בית הדין הרבני עורך טקס לגירוש רוחו של חנן, שנכנסה בגופה של אהובתו לאה. אחרי שחנן יוצא מגופה של לאה הגוססת, היא מתוודה על אהבתה אליו – והשניים מתאחדים במותם. פולין, 1920
חייב לדעת
המחזה 'הדיבוק' נכתב ברוסית בין השנים 1913-1916 על ידי ש. אנ-סקי, (שם העט של שלמה זאנביל רפופורט),אינטלקטואל יהודי-רוסי, שהיה פעיל פוליטי, אתנוגרף, סופר, מחזאי ומשורר. "הדיבוק" חובר בין השנים 1913 ל-1916 ברוסית ולאחר מכן תורגם ליידיש בידי אנ-סקי עצמו. ב – 1917 תורגם המחזה לעברית ע"י חיים נחמן ביאליק לפי הנוסח הרוסי והאידי. הצגת הבכורה של "הדיבוק" ב"הבימה" הועלתה ב 31/01/1922 בכיכובה של חנה רובינא במוסקבה ובעיצוב במה של נתן אלטמן. אנסקי נפטר כחודש לפני הבכורה. נתן אלטמן, צייר, פסל, מעצב תפאורה ותלבושות ומאייר ספרים רוסי ממוצא יהודי, היה הראשון שצייר והכין את כל התפאורות לתיאטרון הבימה. הוא למד אומנות באודסה ועסק בעיצוב במה בתיאטרון בסנט פטסבורג החל מ 1916. הוא הושפע בעיקר מפיקאסו ובראק. את הקריירה האומנותית שלו החל בשנת 1918כצייר תפאורות עבור התיאטרונים של רוסיה ולאחר מכן, בין השנים 1926 – 1920 שימש כמעצב במה בתיאטרון "הבימה", עוד בהיותה ברוסיה, וצייר את כל תפאורת "הדיבוק" בעבודה צמודה לוכטנגוב הבמאי. הבימה נוסדה ב 1909 בפולין וב-1917 נחום צמח ייסד את התיאטרון מחדש במוסקבה יחד עם מנחם גנסין וחנה רובינא. המחזה הועלה שוב ושוב במשך שנות קיומו של "הבימה", בגלגולים שונים ועל ידי שחקנים מדורות שונים. הזיהוי של התיאטרון עם המחזה היה כה גדול עד כי במשך שנים שימש דימוי נערה לבושת שמלה לבנה עם שתי צמות ארוכות, דימוי המאזכר את דמותה של חנה רובינא במחזה כסמליל של "הבימה" משנת 1922 ועד 1998הועלתה הצגת "הדיבוק" ב"הבימה" בגרסאות שונות כ – 1300 פעמים. 'הדיבוק' היא ההצגה שעליה נבנה “תיאטרון הבימה” ובזכותה הפך לתיאטרון הלאומי של ישראל. הכוכבת הראשית שלה חנה רובינא הפכה ל”מלכת היהודים” בעיקר בשל התפקיד הקלאסי הנצחי, שגילמה בהצגה זאת במשך יותר משלושים שנה של הצגות חוזרות ונשנות. ה"דיבוק" הינה דרמה מיסטית יהודית על אהבה, מוות וגאולה העוסק בסיפור האהבה הטראגי של מקובל שמת אך נשמתו משתלטת על גופת אהובתו כ”דיבוק” ומסרבת לצאת למרות כל ניסיונותיו של הרב להוציאה בהשבעות ובחרמות שונים.