תמונה: הבעל שם טוב והגר"א

הבעל שם טוב, רבי ישראל בן אליעזר (סביבות 1700 – 1760) נחשב למחולל תנועת החסידות, תנועה רוחנית וחברתית יהודית שקמה באמצע המאה ה-18 במערב אוקראינה של היום. תלמידיו פיתחו את תורתו והפיצוה ברחבי מזרח אירופה. הגותה של החסידות הושפעה בדורותיה הראשונים מתורת הקבלה, וביסודה חשיבות הדבקות באל ונוכחותו במציאות היומיומית.
מעט המידע הידוע על הבעל שם טוב מקורו בספרות השבחים שנכתבה על ידי תלמידיו. ככל הנראה נולד למשפחה משכבות הנמוכות בחברה היהודית ולא מן האצולה הלמדנית. הוא חי באיזור פודוליה בפולין (כיום אוקראינה), בין היתר בעיירה מז'יבוז', ופעל כ"בעל שם"- מרפא עממי באמצעות קמיעות ושמות קדושים, למד ועסק בקבלה. הבעל שם טוב היה דמות משמעותית בסביבתו, המעורב בחיי היומיום של הבאים לבקש את עזרתו וייעץ להם בין היתר באמצעות שיחות עממיות וסיפורי מעשיות.
לשיטתו, יהודי צריך לעבוד את ה' בשמחה מתוך פנימיות ליבו, גם אם זה בא על חשבון המסגרת ההלכתית, כמו הקפדה על שעות התפילה. בניגוד לרבים אחרים שביקשו להגיע למעלה רוחנית גבוהה באמצעות סיגופים ותעניות הבעל שם טוב דיבר נוכחותו של אלוהים בכל דבר במציאות, ולכן ניתן להדבק בו גם באמצעות "מעשים גשמיים" כמו אכילה ושתיה. בכך הציע אפשרות ליהודים רבים שלא היו תלמידי חכמים מופלגים או סגפנים להתקרב ולהדבק באל.
בימיו היה לבעל שם טוב חוג תלמידים מצומצם, הוא לא כתב את תורותיו ולא ראה את עצמו כ"מייסד תנועה רוחנית", אלא כנושא בשורה רוחנית-דתית. במקביל אליו פעלו צדיקים נוספים, בעלי כוחות רוחניים שהיו "עמיתים" ולפעמים חלקו עליו. אולם בתודעה הציבורית, בעיקר בגלל הפעילות האינטנסיבית של תלמידיו של הבעש"ט, הוא זה שנתפס כאבי תנועת החסידות.
כתנועה חברתית צמחה החסידות בהדרגתיות רק משנות ה60 וה-70, ובעיקר לאחר פטירתו של הבעש"ט, הודות לפעילותם של תלמידיו שהחלו להפיץ את הבשורה ברחבי הקהילות היהודיות. כתוצאה מכך נוצרו "גרעינים" של חסידים ברחבי מזרח אירופה, שהקימו לעצמם מנייני תפילה משל עצמם, היו קשורים לצדיקים מקומיים, הרבו בשתיה ושמחה ובמקרים מסויימים עשו מעשי שטות.
אלו קוממו עליהם יהודים אחרים שהתנגדו לחסידים ולדרכם. אחד ממנהיגיהם היה ר' אליהו מוילנה (1720-1797), הידוע בכינוי הגאון מוילנה (הגר"א), שהיה תלמיד חכם, פוסק ומקובל. הגר"א התגורר בוילנה, ליטא, ועל אף שהיה הסמכות ההלכתית והרוחנית הגדולה בעיר סירב לשמש ברבנות כדי שלא לבטל את זמן לימוד התורה על ענייני ציבור. כבר בחייו הוא זכה למעמד ולסמכות יוצאת דופן. האגדה מספרת שהיה ישן שעתיים ביום וביתר הזמן היה לומד תורה.
הגר"א דגל בלימוד התורה על דרך הפשט, היה בקיא בכל תחומי התורה, כפי שבא לידי ביטוי בכתביו. פסיקת ההלכה שלו היתה מקורית ופעמים רבות פסק על פי הבנתו בתלמוד גם כנגד הראשונים והשולחן ערוך או כנגד המנהג המקובל. הגר"א עסק גם בלימוד קבלה וכתב פירושים לספרי קבלה שונים. מאידך הוא תמך בלימוד מדעים ריאליים כמתמטיקה, גיאומטריה, ביולוגיה ואסטרונומיה, משום שהם מסייעים להכרת העולם ומועילים ללימוד התורה ופסיקת הלכה.
הגר"א נרתם למאבק המתנגדים לחסידות וחתם על מספר חרמות כנגדם (כפי שניתן לראות בחרם המוצג בוויטרינה הסמוכה). עולם המחקר נחלק בנושא הסיבה שבשלה התנגד הגר"א לחסידות: בשל הזלזול בתלמידי חכמים ובחשיבות לימוד התורה, בגלל קלות הראש ורוח השטות שנהגו חלק מהחסידים, בגלל העמדת הצדיק במרכז, בגלל החשש מהשבתאות או בגלל מחלוקות קבליות.
הגר"א והבעש"ט מעולם לא נפגשו. היו ניסיונות שונים מצד החסידים למנוע את החרם הראשון. רבי שניאור זלמן מלאדי (מייסד חסידות חב"ד) מספר באיגרת כי הוא ורבו, הרב מנחם מנדל מוויטבסק, ניסו להיפגש עם הגר"א, והוא סירב לכך בתוקף, "וסגר הדלת בעדנו פעמים". כאשר נכבדי וילנה ניסו לשכנעו לקיים את הפגישה, מתוך תקווה שכך ינוצחו החסידים ותימנע מחלוקת, נסע הגר"א מן העיר עד שעזבו שני המנהיגים החסידיים את וילנה.