תלבושת של המלך שארייר מהמופע "שחרזדה" של הבלט רוס
צרפת, 1910
עיצוב תלבושת: ליאון בקסט
שחזור: רונה דורון
טוניקה מקורית: כותנה מודפסת וצבועה, עיטור של בדילי כסף בקצה השמלה
כובע, וסט ומכנסיים משוחזרים: קטיפת משי, סרטים, כותנה צבועה ביד, משי צבוע ביד, נוצות יען
אוסף המוזיאון
חייב לדעת
המעצב ליאון בקסט (1866–1924) נולד בשם לב רוזנברג למשפחה יהודית בגרודנו בלרוס. עיצובי התפאורה והתלבושות שלו לבלט רוס היו גורם מרכזי בהצלחתה של להקת הבלט האוונגרדית, שהיתה מחלוצות המודרניזם במחול. בעיצוביו יצא בקסט נגד המסורת של חיקוי המציאות בתפאורה ובתלבושות לבמה: עיצוביו קסומים ופנטסטיים, אך מבוססים על ממצאים ארכיאולוגיים ועל רישומים ממסעותיו. לדוגמה, ביקוריו בתוניסיה ובאלג'יריה בשנת 1896 שימשו אותו בבואו לעצב את התפאורה לבלט "שחרזדה" (1910). התלבושת שלפניכם נועדה לרקדן המהולל ואצלב ניז'ינסקי בתפקיד שארייאר – מלכה האגדי של סמרקנד.
כילד משפחתו עברה לסיינט פטרסבורג. בפטרסבורג הייתה לסבו שהעריץ חנות אופנתית של בגדים (ואולי מכאן האהבה לתלבושות אצל בקסט הבוגר). בשנת 1883 התקבל לב לאקדמיה לאמנויות של סנט- פטרסבורג. לאחר 4 שנים הוא עזב את המוסד הנוקשה והשמרני בלי לסיים את לימודיו, וזאת בעקבות שערורייה שעורר ציור שלו בתערוכת עבודות של תלמידים. בציור הציג את ישו, מריה וקדושים נוצריים כיהודים עניים מעיירה נידחת.
בקסט החל לפרנס את עצמו באיור ספרים ומגזינים ובציור דיוקנאות. עד מהרה הוא זכה להצלחה רבה בתחום זה. כצייר דיוקנאות הוא הצליח להדק את קשריו עם החברה הגבוהה. בשנת 1889 החל לחתום על עבודותיו בשם בקסט (שם משפחה של סבתו היה "בקסטר"). לשם החדש היה צליל אירופי אצילי, והוא לא צרם לאוזן שאינה יהודית.
כעבור שנה פגש בקסט את האמן המפורסם אלכסנדר בנואה ואנשי חוגו. האווירה בחוג חבריו של בנואה הייתה מאופיינת בהתנגדות לאקדמיזם הצר והלאומני ששלט באמנות הרוסית באותה תקופה. מחוג זה התפתחה מאוחר יותר התנועה "עולם האמנות". בקסט היה לאחת הדמויות המרכזיות בתנועה. מ-1912 התיישב בפריז.
בקסט הצליח כאמור כצייר דיוקנאות ("דיוקן של דייגילב עם האומנת", "דיוקן של אייסדורה דונקו") וכמאייר כתבי עת ("מיר איסקוסטבה", "אפולון"), אך הצלחתו האמנותית הגדולה הייתה בתאטרון. ב-1902 הוא החל לעבוד עם התיאטראות הגדולים של סיינט פטרסבורג ("אדיפוס בקלונוס", "אנטיגונה"). בין השנים 1921-1909 הוא עיצב בעבור "הבלט הרוסי" הצגות עונתיות מצליחות של אופרה ובלט רוסי בפריז. על אף שטובי הרקדנים, הזמרים, הכוריאוגרפים והמלחינים עבדו בעבור "באלה רוס" (הבלט הרוסי), התלבושות והתפאורה שעיצב בקסט היו בין הגורמים המרכזיים שהביאו להצלחה. לדוגמה: עיצוביו ל"שחרזאדה" (1910) השפיעו על אופנת הלבוש והעיצוב של אותה התקופה.
בקסט יצא כנגד המסורת של חיקויי המציאות בעיצוב התאטרלי ששלטה עד אז. העיצובים שלו הם קסומים ופנטסטיים, אך יחד עם זאת הם מבוססים על ממצאים ארכאולוגיים ועל רישומים שעשה במסעותיו. המסעות לתוניס ולאלג'יר שימשו אותו בעיצוב תפאורה להפקות "שחרזאדה" ,"שלומית" ואחרים; המסעות ליוון ולכריתים איפשר לו להתרשם באופן בלתי אמצעי מן האמנות הקלאסית והיוו השראה לעיצוב התלבושות והתפאורה ב"פדרה", "דפניס וכלואה", "מנוחת אחר צהריים של פאון"ואחרים. בשתי היצירות האחרונות הוא השפיע על כוריאוגרפים כששכנע אותם לבסס את תנועות הרקדנים על תנוחות שמופיעות על כלים יווניים עתיקים.
מידע נוסף
בשנת 1910 העלה הבלט הרוסי בהנהלתו של סרג' דיאגליב את "שחרזדה", הפקה שהייתה לאחת ההצלחות הגדולות ביותר בתולדות הבלט המודרני. בהפקה זו, כמו בהפקות אחרות של הבלט הרוסי, בא לידי ביטוי שיתוף פעולה פורה ואינטנסיבי בין ליאון בקסט שעיצב את התפאורה והתלבושות המרהיבות, לבין הכוראוגרף של הבלט – במקרה זה עם מיכאל פוקין.
הבלט התבסס על הפרולוג לסיפורי אלף לילה ולילה, סיפור בגידתן של נשי ההרמון ובראשן זוביידה אהובת המלך, המתהוללות עם עבדי המלך. השליט שחריאר רוצה לבדוק את נאמנותן של נשותיו ובמיוחד של אשתו האהובה – זוביידה. הוא מעמיד פנים שהוא נוסע לתקופה ארוכה, ולכאורה חוזר במפתיע ותופס את נשותיו בוגדות בו. הוא מורה לשומרי ראשו להוציא להורג את כל הנשים ואת מאהביהן. אולם, בטרם הוא חורץ את דינה של זוביידה, היא מתאבדת בחרב של אחד משומרי הראש.
התלבושות והתפאורה שעיצב ליאון בקסט ל"שחרזדה" נחשבו מקוריות ונועזות, הן מבחינת החומרים, הן מבחינת הצבעוניות, והן מבחינת החושניות. גם ציוריו של בקסט עצמו מתאפיינים בצבעים החושניים והנקיים. ההרמוניות שלו מבוססות הרבה פעמים על ההנגדה של הצבעים הקרים והחמים. לבניית התפאורה השתמש בקסט בשפע של בדים, וילונות, כרים ושטיחים – בחומרי טקסטיל רכים, משתפלים ומתנופפים, בעלי מרקם עשיר וצבעים עזים וחושניים. קרשי הבמה שעליה נעו הרקדנים כוסו בבד שצוירו עליו שטיחים. ההרמון עוצב כאוהל ענק בגוני כחול-ירוק.
נועזות לא פחות היו תלבושות הרקדנים שהסתירו וחשפו את גופם בעת ובעונה אחת. התלבושות הצבעוניות הועשרו ברקמות ובאבני חן צבעוניות.
התלבושות ל"שחרזדה", כמו תלבושות למופעי בלט אחרים שעיצב בקסט לבלט הרוסי, כגון: "קליאופטרה" ו"מנוחת אחר הצהריים של פאון", היו חלק בלתי נפרד מדרכי הביטוי של היצירה. הן העצימו והאדירו את תנועות הרקדנים, ותאמו את התחושות שעוררה המוזיקה.
בקסט למד בקפדנות את תנועות הרקדנים על הבמה. הוא בחר את הצבעים בהתאם להשתלבות הדמויות בתפאורה ובינן לבין עצמן. ויצר קומפוזיציות צבעוניות בכל סצנה וסצנה.
לשם עיצוב התלבושות בקסט חקר והעתיק מיניאטורות פרסיות ודגמים קישוטיים מטורקיה ומסין; ייתכן שאף השתמש ברישומים ממסעותיו בצפון אפריקה ששרטט כמה שנים קודם לכן. הוא בחר שלא לעצב לדמויות בגדים היסטוריים, ובמקום זאת יצר תלבושות פנטסטיות המשלבות את מקורות ההשראה השונים. בתלבושות ניכרה אף השפעה של האמנים הפוביסטים שהציגו באותן השנים בפריז.
הביקורות בעיתונות שבחו את "שחרזדה" והיללו את התפאורה והתלבושות של בקסט ואת יכולתו לעצב באופן שאינו משועבד לבלט או מלווה אותו, אלא עומד כיצירת מופת בזכות עצמו. לשבחים הצטרפו המלחין הרוסי האוונגרדי איגור סטרבינסקי והאמן פבלו פיקסו. המופע הדהים גם את הפריזאים והשפיע על אופנת הלבוש ועל עיצוב הריהוט. בעקבות מופע הבלט החלו מופיעים רהיטים, שטיחים, כריות ובדים בדגמים מזרחיים, תסרוקות המעוצבות כטורבנים, ופריטים אקזוטיים אחרים.
