שטר חוב

חייב לדעת

בשטר החוב, שנחתם ביום 30 למאי 1382, מתחייבת הרוזנת של קייבורג, אנה פון נידאו ובנה רודולף פון קייבורג רוזן בורגונדי וכן שישה ערבים, כי הם חייבים 250 פלורינים לבנימין משלאטשטאט תושב העיר ברן וכי יחיזרו את החוב עד יום סטפן הקדוש, 26 בדצמבר 1382.
בימי הביניים הלוואה בריבית היתה עיסוק נפוץ בקרב יהודים אמידים, היות ועל הנוצרים אסרה הכנסיה לעסוק בכך. היהודים הלוו לכל שדרות החברה, החל מהשליטים, אצילים וכדו' וכלה באיכרים ובאנשים עניים שקיבלו הלוואה תמורת משכון חפץ. מכיון שהריביות היו גבוהות, היתה תלות ביהודים והכנסיה הוקיעה את ההלוואה בריבית, נוצרה טינה ושנאה כלפי היהודים שהיו מזוהים עם ההלוואה בריבית.
שטר החוב שימש כערבון כנגד ההלוואה ונשמר אצל המלווה היהודי. בצידו השני של שטר החוב מופיעה כתובת בעברית בה סיכם המלווה בקצרה את עיקר השטר- סכום החוב, שם הלווה ותאריך הפרעון. שטרות אלו היו נשמרים בתוך תיבות עץ. לשם כך קופלו בערך לגודל של טלפון סלולרי היום, כאשר שטר החוב והחותמים המאשרים את תוקף השטר היו מקופלים בצידו הפנימי של השטר כדי לשמור עליהם. על הצד החיצוני המלווה היה כותב את סיכום ההלוואה כדי להקל על השליטה בהלוואות השונות וכדי לחסוך את הטרחה שבפתיחת השטר.
מהכתיבה בעברית ניכר שהמלווה היה יהודי צרפתי- צורת כתיבה של ינואר שפי שמקובל בצרפת למשל. ואכן שלטשאדט הינה בחבל אלזס, מרחק יום וחצי הליכה מברן שבשוויץ.
לאחר שהחוב נפרע הוחזרו השטרות ללווים. במידה שהחוב לא נפרע השטר יכול היה לעבור לצאצאים של המלווה. לעיתים השטרות נגנבו או החורמו מהיהודים. הבעלים החדשים יכלו בכל זאת לדרוש את החזר החוב מפני שלעיתים היה כתוב בשטר שהמחזיק בשטר הוא הזכאי להחזר. כך למעשה היה שטר החוב כמו מטבע עובר לסוחר ושווה כסף.