קערת השבעה

קערת השבעה
עיראק, בין המאות החמישית והשביעית לסה"נ
דיו על חרס שרוף
אוסף המוזיאון

חייב לדעת

קערות ההשבעה בבבל שימשו מעין קמיעות. הן היו עשויות חרס, ונכתבו עליהן ברכות ומלים קדושות. מן המאה הרביעית ועד המאה השמינית לסה"נ נהוג היה לטמון אותן הפוכות בפתח הבית כדי ללכוד ולהכניע שדים. על קערת ההשבעה שלפניכם כתובת בארמית-בבלית יהודית, הקוראת למלאך סרפיאל לגרש שני שדים מביתם של כפנאי בן אימא ואשתו, אימאי בת אנאי. במרכז מצויר השד: עיניו חלולות, זרועותיו משוכלות, רגליו כבולות בשלשלאות ושערו פרוע. משני עבריו ניצבים נחשים, ודמות נוספת עומדת לשמאלו וידיה מורמות במחוות כניעה. קערות השבעה הן קערות חרס, מהמאות הרביעית עד השביעית בבבל, שכתובות עליהן ברכות, קללות ונוסחאות מאגיות ומשמשות כסוג של קמע. לרוב נקברו הפוכות מתחת לבית ושמשו כעין מלכודת שדים בגלל מצבן הקעור הלוכד את השדים בפנים. במרכז הקערה מופיע בדרך כלל איור פשוט, לרוב של שד עם ידיים כבולות, שיער פרוע ופנים חסרי הבעה. ממרכז הקערה יש כיתוב מעגלי הממשיך עד לשפת הקערה. הקערה נלחמת בכל השדים, המחלות והאירועים הרעים שפוקדים את האוכלוסייה הבבלית היהודית והנוכרית ומגינה על בעלי הקערה מכל הדברים הרעים.
נמצאו קערות השבעה רבות הכתובות בארמית יהודית בבלית, שמלמדות על התרבות היהודית בתקופת התלמוד. הן מציגות קשר חזק בין חז"ל ובין מייצרי הקערות. הקערות מכילות ציטוטים רבים של פסוקים, ברכות, תפילות, שימוש בלשון המשנה, שימוש במילים "הללויה" ו"סלה" ושמות רבנים מוכרים. בתלמוד ובמקורות נוספים ניתן למצוא מידע על שדים, תיאורם ודרכי ההתגוננות מפניהם. בהתאם למסורת היהודית "לא תעשה לך כל פסל ותמונה" לא היתה לשדים דמות. אולם, על קערות ההשבעה הבבליות היהודיות מצוירים דמויות שדים. הרבנים נתנו הקלות ליהודים לגבי ציור השדים כדרך להתמודד עם הדת הנוצרית החדשה שהחלה לתפוס תאוצה. מחשש שיהודים יעדיפו את הדת החדשה הסכימו הרבנים להתיר מאגיה שכללה ציורים.

מידע נוסף

במאה השלישית לספירה, היה מצב מלחמה המשכי בממלכה הסאסאנית וגברים רבים נעדרו מהבית. עקב כך תפסו הנשים הנשארות את תפקידי הגברים, ניהלו כלכלית, למדו ותפסו תפקידי דת.תפקידים אלו הגבירו את אחוז הנשים שיודעות קרוא וכתוב ואף שופר מצבן החוקתי של הנשים.
באותה תקופה נכתב התלמוד הבבלי. בו יש עדויות לכך שנשים הן מומחיות למאגיה. יש סברה כי הרבנים ניסו ליצור מונופול על מאגיה, פריטי המאגיה נמכרו בשוק, על ידי גברים ונשים. הרבנים פעלו לפסול מוצרים מאגיים עם אוריינטציה אוריינית (כתיבה וקריאה) למרות ששני המגדרים עסקו באותו סוג מאגיה, זה של הגברים הוגדר כלגיטימי כי כוחו נבע מהתורה ומשמותיו של האל, וזה של הנשים נפסל מכיוון שחיבר גם אלמנטים מסופוטמיים.

בעולם היהודי נהוג בשעת קושי להתמיד בתפילות ולקיים מצוות ומעשים טובים בעיני האל. אולם הקערות מלמדות כי בשעת מצוקה, פנו היהודים, בדומה לשכניהם עובדי האלילים הבבליים אל הקמעות המגינים מפני השדים. הקערות מיועדות להגן על אדם אחד ע"פ שמו, ניתן ללמוד מהקערות שיהודי בבל אמצו את השמות הבבליים ארוך,אנוש, בכור ועוד. בנוסחה המאגית מופיעים שמות רבים, שמותיהם של רוכשי הקערה והכינויים שבהם הם השתמשו, שמות השדים המטרידים אותם (שידין, דיוין, פגיעין, סטנין, אישתר, לילית), שמות של מהויות מסייעות ומלאכים, חלקם פופולריים (גבריאל, מיכאל, רפאל, נוריאל ומטטרון), שמות של דמויות תנ״כיות (משה, שלמה המלך, אליהו הנביא, אסתר) ושמות של רבנים בעלי הילה מאגית (חנינה בן דוסא ויהושע בן פרחיה). אולם על הקערות כמעט ולא ניתן למצוא את שם המכשף, איש המאגיה שכתב את הלחש. למרות שחושבים שרוב הכותבים היו רבנים גברים עד כה נמצאו הוכחות על מספר קטן של קערות כי הכותבות היו דווקא נשים.
ישנם מספר שדים שניתן לזהות בשמותיהם, הראשונה היא לילית המוזכרת גם בתלמוד.היא שילוב של שתי שדות שומריות. למשתו,החונקת נשים ותינוקות בעת הלידה וארדת-לילי שדה המפתה ורוצחת גברים צעירים. השדים הגבריים הם סמאל או אשמדאי הידוע כמלאך המוות. הם מאופיינים בקרניים ובכתר מלכותי. לבושם זהה ללבוש המלכים הפרסיים של אותה תקופה. את הקרניים,הזנב ורגלי החיות ניתן לראות בתיאור השדים המודרניים היום.

בימינו, העניין הציבורי ב"בעלי שם", "צדיקים", "מקובלים", "בּאבּות", "קדושים" והדומים להם גדל בשנים אחרונות ונהפך, לא רק בישראל, לתופעה רווחת ונדרשת. אישים אלה מציעים "ברכות" (ולעתים גם "קללות"), וכן הגנה משדים ורוחות רעות, עין הרע, מחלות ושאר פגעים. קהל היעד עשוי להיות פשוטי עם, אך גם מנהיגים פוליטיים ובעלי שררה. מי שפונים לעזרת אנשים אלה בטוחים שיש בכוחם של אלה לעשות את מה שמתבקש מהם ולהציע פתרון בכל דרך אפשרית.

לקריאה נוספת