קמיע שיויתי

מנורת השיויתי היא מוטיב חשוב באמנות היהודית, מופיעה בבתי כנסת ליד החזן או על הקירות, בסידורים, על קמיעות ועוד. לאורך הדורות היא הוטענה במטען סימבולי רחב ומגוון, בהתאם לשימושים השונים.
ה"שיויתי" מורכב מהפסוק מתהילים ט"ז "שיויתי ה' לנגדי תמיד " (כי מימיני בל אמוט") כשמתחתיו ציור מנורת שבעת קנים שבתוך הקנים שלה כתוב פרק תהילים ס"ז. שני האיברים מזוהים זה עם זה אף שאין ביניהם קשר טקסטואלי.
כחפץ ה"שיויתי" ידוע כבר במאה ה-18 כשילוב של הפסוק והמנורה שמכונה "שיויתי" או "מנורה" (במקביל התקיימו הנפרד גם רק הפסוק והמנורה-מזמור). לוח השיויתי הוא לא תשמיש קדושה, אין מצווה לעשותו, הוא לא מעוגן בהלכה ולא נועד לצורך קיום מצווה ("כלי מצווה"), אולם הוא קשור באופן מהותי לאמונה באל וגם בפרקסיס הדתי שכן הוא יכול לשמש כאמצעי להתרכזות בתפילה, כמצע לדבקות מיסטית, או כקמע לשמירה מפני כוחות הרע.
ה"שויתי" עמוס במשמעויות שונות הנובעות מהמשמעות של כל אחד ממרכיביו (הפסוק "שיותי", המזמור, המנורה) ומחיבורם לחפץ אחד שלם. לעיתים ישנה סתירה פנימית בין המרכיבים השונים למשל:
– השאיפה להנכיח (שיויתי-לשוות-לדמיין) את האל חסר הנוכחות הפיזית
– מתח בין צורה לתוכן: המנורה מורכבת ממזמור תהילים אך היא מוטיב ויזואלי ולא טקסטואלי (קשה לקרוא את המזמור בתוך המנורה, הוא למעלה לא נועד לקריאה בה)
העיקר במנורה זה לא תוכן הפסוקים אלא המכלול המורכב מציור המנורה ומהפסוקים, השלם העולה על סך חלקיו ומשמעותו המיסטית. עם זאת כדי להבין יותר טוב את המוטיב בכללו כדאי לעיין גם במרכיביו השונים.

המנורה ותהילים ס"ז
תהילים ס"ז
א לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת, מִזְמוֹר שִׁיר.
ב אֱלֹהִים, יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ; יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה.
ג לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ; בְּכָל-גּוֹיִם, יְשׁוּעָתֶךָ.
ד יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים: יוֹדוּךָ, עַמִּים כֻּלָּם.
ה יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ, לְאֻמִּים:
כִּי-תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר; וּלְאֻמִּים, בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה.
ו יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים: יוֹדוּךָ, עַמִּים כֻּלָּם.
ז אֶרֶץ, נָתְנָה יְבוּלָהּ; יְבָרְכֵנוּ, אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ.
ח יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים; וְיִירְאוּ אוֹתוֹ, כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ.

הזיהוי של המזמור והמנורה מופיע כבר בסידורי תפילה איטלקיים לפי מנהג רומא, מסוף המאה 14 והמאה ה15. מזמור תהילים ס"ז קושר לצורת המנורה בגלל הזהות המבנית בינו לבין המנורה: כשם שבמנורת המקדש היו 7 קנים כך למזמור 7 פסוקים שכל אחד מורכב מ 7 מילים (פרט לפסוק הראשון שנחשב פתיחה למזמור). ספר האבודרהם (ספרד, 1340) מסביר את הדמיון בין המנורה למזמור: "כי תמצא בו שבעה פסוקים כנגד שבעה קני המנורה" "וגם יש בו מ"ט תיבות כנגד מנין הגביעים והכפתורים והפרחים והנרות שבשבעה קני המנורה שעולין למנין מ"ט".
הדמיון המבני מעיד, לפי תפיסה מסיטית-קבלית, על זיקה עמוקה ומאגית בין המזמור לבין מנורת המקדש. המתפלל אמור לקרוא את המזמור ותוך כדי כך לשוות לנגד עיניו את המנורת המקדש. באמצעות קריאה כזו הוא כאילו הדליק את המנורה בעצמו, כתחליף לעבודת המקדש. בהמשך נוסף מימד של קבלת שכר בעולם הזה ובבא על אמירת המזמור באופן זה (ר' יצחק עראמה, ספר עקידת יצחק, סוף המאה 15).

הפסוק "שיויתי"
משמעות הפסוק "שיויתי ה' לנגדי תמיד" הוא אמונה באל והנכחה שלו ביום-יום. על דרך הפשט "שיויתי" יכול להתפרש כתודעה יומיומית של יראה מהאל ומודעות לנוכחות המתמדת שלו. מבחינה מיסטית הפסוק מתפרש כמצב של דבקות תמידית באל וגם כהדרכה לאופן שבו ניתן להגיע לדבקות זו: על ידי ההתרכזות בשם האל, שם הוי"ה, (שיויתי מלשון לשוות, במובן של לצייר בדמיון). מעניין לציין את ההנכחה הגרפית של שם האל לעומת האיסור להגשים את האל ולעסוק ב"גוף" שלו.
הדבקות המתמדת באל ממילא מספקת הגנה מפני כוחות הרע, שלא יכולים לפגוע במי שדבק באל. מכאן השימוש בפסוק (ובמנורה הנלווית לו בהמשך) כסגולה לשמירה ולהגנה.
ההתייחסות לפעולת ה"שיויתי" כהנהגה מעשית מופיעה אצל האר"י ותלמידיו, אצל מחבר השולחן ערוך ר' יוסף קארו, בספר השל"ה ועוד. לעיתים הוא מופיע בהקשר המיסטי, לעיתים כאמצעי להתרכזות בתפילה.