סיכות לדש ותליון לאות תמיכה באסירי ציון ומחאה על מדיניות מסך הברזל, שאסרה על יהודים לעזוב את ברה"מ ולעלות לישראל

מידע על התורמים , במהלך תקופת מסך הברזל, רבים מהיהודים סבלו מאנטישמיות שיטתית וממוסדת. חוקי ברית המועצות על פעילות דתית מנעו מהיהודים לעסוק בחיים תרבותיים ודתיים יהודיים, דבר שתרם רבות לסירובם לקבל אישור להגר מהברית המועצות. יהודים סובייטים שהגישו בקשה לויזת יציאה לעזוב את ברית המועצות ונדחו נקראו "מסורבי עלייה" (מהסירוב שהועבר ליהודים על ידי רשויות ברית המועצות). בדרך כלל, הסיבה לסירוב הייתה הקשר לכאורה עם סודות מדינה סובייטיים – היהודים נתפסו כסיכון ביטחוני או כבוגדים פוטנציאליים. כיום המונח "מסורב" משמש באנגלית לאדם שמסרב לעשות משהו, במיוחד בדרך של מחאה.

דרך נוספת שבה סבלו יהודי ברית המועצות מאנטישמיות בתקופת מסך הברזל הייתה מאסר ישיר או גירוש כאשר הואשמו במעורבות בפעילות יהודית. פעילות פרו-ישראלית או ניסיונות לעודד הגירה לישראל היו אסורים במדינות הגוש הקומוניסטי ובברית המועצות. יהודים סובייטים שהותקפו בשל פעילותם הציונית נקראו אסירי ציון. משנת 1922, אסירי ציון החיים בישראל זכאים להטבות שונות מהמדינה.

יוסף וקוני סמוקלר, שתרמו את הסיכות והמדליות הללו למוזיאון אנו, היו מעורבים מאוד בתנועת יהדות ברית המועצות. במאבק לשחרור יהודי ברית המועצות בשנות ה-70 וה-80, הסמוקלרים סייעו לרבים מאסירי ציון ומסורבי עלייה למצוא חירות בארצות הברית ובישראל. יוסף סמוקלר היה יושב ראש שותף של הוועידה הלאומית הראשונה של יהדות ברית המועצות שנערכה בפילדלפיה וכן היה חבר פעיל במועצת הקשרים הקומוניסטיים של יהדות ברית המועצות בפילדלפיה רבתי.