וילנה, המאה ה-18, חצר ה"שולהויף", מאויר בסגנון חיתוכי עץ מהתקופה.
חייב לדעת
חוץ. שעת צהריים. חצר השולהויף בווילנה. המצלמה מתמקדת בכניסה לאחד מבתי הכנסת בשולהויף.
יהודי מבוגר (השמש), יוצא מהדלת עם צרור מפתחות עצום ומשקשק. בחוץ ממתינים לו שלושה דיינים לבושים בהידור, כמיטב המסורת הליטאית. הם חוצים את חצר השולהויף בדרכם אל עמוד הקלון, המצלמה עוקבת אחריהם. אל העמוד קשור צעיר אדמוני עם זיפים, לבוש בפשטות. הדיין שהחזיק את הספר פותח אותו, קורא בקול משהו מתוכו, עושה תנועה בידו ומורה לשמש לשחרר את הצעיר. השמש מתיר את החבלים שקושרים את הצעיר אל העמוד, והקבוצה פוסעת אל אחת מפינות השולהויף, שם מתאסף טור גדול של אנשים, לבושי בלויים, חלקם עטופים בשמיכות. הנשים שבקהל עטופות בצעיפי צמר כבדים ולראשן מטפחות ראש.
הצעיר ששוחרר נעמד בסוף הטור האנושי שעומד מול שולחן עץ רחב שעליו סיר גדול ומהביל. לצדו האחד של הסיר ערמה של פרוסות לחם עבות, ולצדו השני ערימה של צלחות. איש בעל זקן לבן עבות ופנים מאירות מוזג במצקת עץ מרק סמיך מהסיר ומעמיס עליו פרוסת לחם עבה, לפי התור. האיש לבוש בקפידה אך לא בהידור, לגופו מעיל אפור ארוך.
על הרחבה נערמות שאריות שלג של סוף החורף. מגיע תורו של הצעיר המשוחרר. הוא נושא עיניו אל הזקן, מאחת מעיניו נוזלת דמעה. הזקן ומגיש לו צלחת מרק ופרוסת לחם, מוציא מטפחת מכיס המעיל ומנגב את הדמעה. הצעיר נושא בזהירות את הצלחת אל השולחן ומתיישב לאכול. חתול רחוב מתחכך ברגלו של הצעיר, וזה זורק לו אל מתחת לשולחן חתיכה מהלחם.