מוצג: התנ"ך והברית החדשה בתרגום לערבית

רקע היסטורי לתרגומי התנ"ך לערבית
עם התפשטות הערבית כשפת תרבות, מינהל ודת בעקבות עליית האסלאם, נוצר הצורך לתרגם את כתבי הקודש לשפה החדשה בקרב יהודים ונוצרים.
תרגומים נוצריים
כבר במאות ה־8-9 החלו לתרגם באזור ארץ־ישראל, סוריה ומצרים תרגומים נוצריים לערבית, לרוב של ספרים בודדים מן המקרא. אלו תורגמו בעיקר מסורית או יוונית. במאות ה־10-11, כשהערבית הפכה לשפת הכנסייה במזרח, נוצרו תרגומים רחבים יותר, שהחלו לכלול ספרים רבים יותר. במאות ה־16-18, עם כניסת הדפוס והשפעת המיסיונרים האירופיים, הופקו מהדורות דפוס חלקיות, אך עדיין לא היה נוסח מלא וסטנדרטי של תרגום התנ"ך לערבית.
במאה ה־19, בהשפעת פעילות מיסיונרית פרוטסטנטית ותהליך התגבשות הערבית הספרותית המודרנית, נעשו תרגומים חדשים לערבית. המקיף והמשפיע שבהם הוא תרגום ון־דייק, שהושלם בלבנון בשיתוף מלומדים וסופרים מקומיים. הברית החדשה פורסמה בשנת 1860 והתנ״ך ב־1865. תרגום זה, המבוסס על הנוסח העברי והתרגום היווני של התנ"ך, והיה במשך המאה העשרים לנוסח הסטנדרטי של הנוצרים דוברי הערבית וממשיך להיות מהנפוצים ביותר עד היום.

תרגומים יהודיים ושומרוניים
תרגום יהודי רחב היקף לערבית נעשה במאה ה־10 על ידי רבי סעדיה גאון וכונה ה“תפסיר” (בערבית: הפירוש). זהו תרגום פרשני בערבית־יהודית, הכולל את חמישה חומשי התורה וחלק מספרי הנביאים והכתובים. הוא נכתב בכתב ערבי ובהמשך תועתק לאותיות עבריות. אף שאינו תרגום מלא של כל ספרי התנ״ך, הוא הפך למקור סמכות מרכזי והשפיע על דורות של לומדים. תרגום זה נדפס , בין היתר, בחומש שהדפיס שונצינו בקונסטניטינופול, ומוצג במוזיאון בקומה 2, מוקד פולין-ליטא והאימפריה העותמנית.
תרגומים יהודיים נוספים לערבית, חלקם באותיות עבריות וחלקם בערביות, נמצאו בגניזת קהיר. למשל תרגומו ופרושו של יפת בן עלי הקראי לעשרים וארבעת ספרי התנ"ך מהמחצית השניה של המאה העשירית. ידועים גם תרגומים שומרוניים לערבית מן המאה ה־11.