לני ברוס
ארה"ב, 1972
קרטון מודפס, ויניל
אוסף המוזיאון
חייב לדעת
כשהיידיש פגשה את האינגליש
מאז שנות השישים של המאה העשרים החל ההומור היהודי-אמריקאי להבליט את ייחודו האתני במקום להסתירו. הסטנדאפיסט פורץ הדרך לני ברוס (לאונרד שניידר, 1924–1966) מהווה שלב חדש בתולדות ההומור היהודי/אמריקאי. לני עומד על במה לבדו (מכאן לשון צורה זו של קומדיה: סטנד-אפ) במועדונים ברחבי ארה"ב (ולא רק בבורשט בלט). שלא כמו קודמיו, לני מדבר על 'גויים', על יהודים כאלו שרצו את ישו, ונוגע בכוונה תחילה בכל נקודות המחלוקת בין הקהילות. הציג סאטירה מחוספסת על החיים באמריקה, שהתבססה על זהותו היהודית. שילב יידיש ואנגלית, ויצר מעין שפה חדשה – "יינגליש". התייחסויות הומוריסטיות ל"שיקסות" ול"גויים" היו עניין שבשגרה בהופעותיו. ביצירתו הקומית נגע לני ברוס בנושאים שעד אז היו בגדר טאבו – ובהם גזענות, מחלות נפש ובעיות בחיי המין – ונרדף עקב כך בידי הממסד התרבותי והמשפטי.
מידע נוסף
לני ברוס היה קומיקאי יהודי- אמריקאי משפיע בשנות ה-40 ושנות ה-50, ואחד מאבות סוגת הסטנד-אפ ונחשב פורץ דרך בתחום. בתקופה זו קומיקאיים היו מספרים בדיחות "רגילות" ומופעיהם לא היו מושפעים כמעט מאקטואליה ונושאים חברתיים ולא היו "אינטראקטיביים". לעומת זאת מופעיו של ברוס התאפיינו בהפניית חצים סרקסטיים כלפי הממסד, הפרת טאבואים חברתיים ושפה "מלוכלכת". הרגלו לצחוק על בעיות מוסריות (גזענות ומגדרית מתחים דתיים וכדומה) נתפסו כלא פטריוטיים בתקופה של אחרי מלחמת העולם השנייה. בנוסף, נעצר גם מספר פעמים גם על אחזקת סמים ושפה מלוכלכת. מקומות רבים נרתעו מלארח אותו כדי להימנע ממהומות ומוניטין מפוקפק.
· ב-1967 הביטלס הביעו את הערכתם לברוס בצרפם את תמונתו לעטיפת אלבומם Sgt. Pepper's Lonely hearts Club Band. ב-1974 יצא סרט קולנוע בשם "לני" בבימויו של בוב פוסי ובכיכובו של דאסטין הופמן. הסרט, שצולם בשחור לבן, הוא ביוגרפיה על חייו של ברוס. סרט עובד למחזה והוצג בלונדון ב-1998 בכיכובו של אדי איזרד. ב-1983 כתב עליו בוב דילן שיר שקרוי על שמו.
לני ברוס נחשב לאחד הקומיקאים הכי המצחיקים בכל הזמנים. הוא מוזכר כיום בעיקר כקדוש מעונה שהשפיע בעקיפין על החלת התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, המעגן את הזכות של אזרחי ארצות הברית לחופש הדיבור.
