כרוז בדבר חרם רבני וילנה נגד החסידים, (בחתימת הגר"א) 1797-1720
מזרח אירופה, המאה ה-19
דפוס
החרם הוכרז לראשונה בשנת 1772 , והכרוז בעניינו הודפס שוב כמה פעמים במהלך עשרות השנים שלאחר מכן.
המקור באוסף מיתר
חייב לדעת
הכרוז מציג את החרם הראשון שהוכרז כנגד החסידים, על ידי רבני ודייני וילנא ובראשם הגאון מוילנה (הגר"א, הגאון רבי אליהו, עוד עליו להלן) ורבי שמואל אב בית הדין בוילנא, בשנת 1772, ראש חודש אייר תקל"ב. הוא נדפס באותה שנה בספר 'זמיר עריצים וחרבות צורים' (אלעקסניץ תקל"ב), כשעליו חתומים מלבד הגר"א שני בתי הדין בווילנא (בסה"כ 18חתומים).
הנוסח שלפנינו שהינו הדפסה מאוחרת (הגר"א מופיע כזצוק"ל כלומר כבר נפטר) ומקוצרת יותר, ובשינוי מעניין של סדר החתימות: בעוד שבספר 'זמיר עריצים' מופיעה חתימת הגר"א בשורה הראשונה לצד חתימת רבה של ווילנא, כאן היא מופיעה רק בשורה החמישית בטור הימני.
מחלוקת המתנגדים והחסידים
כל עוד פעלו החסידים בפודוליה ואוקראינה, גלילות נחשלים מבחינת הלמדנות התורנית, לא משכו תשומת לב או ביקורת מיוחדת. אבל אחרי ששליחי המגיד ממזריטש החלו להפיץ את תורת רבם במחוזות חדשים כרוסיה הלבנה, ואף ניסו לחדור לווילנא שהיתה מרכז לימוד התורה הגדול שבליטא, החליטו ראשי קהל בוילנא והגר"א (עוד עליו בהמשך) לצאת למלחמה נגד "הכת החדשה". לאחר פסח 1772 הוטל החרם בוילנא ונשלחו אגרות לקהילות הראשיות בליטא ורייסין ולברודי בגליצייא, בהן התבקשו לצאת ברדיפות הכת ולהרחיקם מעל קהל ישראל.
מידע נוסף
עקרי הטענות נגד החסידים:
הזנחת לימוד התורה וזלזול בלומדי תורה – היות וניתן להתקרב לאלוהים באמצעות דבקות אישית, מתוך חיי היומיום אין יתרון ללמדנים ותלמידי חכמים. חלק מהמנהיגים החסידיים לא נודעו כתלמידי חכמים (והמתנגדים אף נטו לזלזל בהם כבורים). שינוי בסולם הערכים שהיה מקובל ביהדות בכלל ובליטא בפרט, שבראשו עומד הלמדן. זאת הטענה המרכזית הנשמעת בכל התלונות נגד החסידים.
שינויים בסדר התפילה ובזמניה: פרישה מבתי הכנסת הרגילים וקביעת מניינים מיוחדים שבהם הוכנסו שינויים בסדר התפילה, זמני התפילה (עוברים את זמן קריאת שמע וזמן התפילה) ודרכי התפילה. מתפללים בנוסח האר"י ולא בנוסח התפילה של יהודי אשכנז כמקובל. תפילה בקול רם. העוויות משונות בזמן התפילה. אינם מניחים תפילין בחול המועד.
שינויים בשחיטה – שוטחים בסכין מלוטשת, שלא מקובלת. ממילא אסור לאכול משחיטתם והכלים בהם נתבשלו טריפה (הפרדה באוכל).
עושים מעשים מוזרים ומכוערים
מרבים בהילולות ומשתאות לשם הרחקת העצבות
לובשים לבן בשבתות- מנהג של מקובלים, אותו נהגו גם חסידים פשוטים שלא נתפסו כתלמידי חכמים ומקובלים.
חשודים בשבתאות- המאה ה-18 היתה רדופה ברוחו של משיח השקר שבתי צבי, שהתאסלם. היו לו מאמינים רבים בגלוי ובסתר באירופה, גם לאחר המרתו, ששינו מן המסורת היהודית ועשו מעשים מוזרים. בשנות ה50-70 של המאה 18 פעל בפולין יעקב פרנק שראה בעצמו ממשיכו של שבתי צבי וטען על עצמו שהוא המשיח, לבסוף התנצר והוציא את דיבת היהודים והתלמוד בפני הכנסיה. פרנק פעל במקביל לבעש"ט (שנטען כי הוא ניסה לתקן את פרנק, במובן רוחני). החשד בשבתאות ליווה את כל מי שעשה שינוי במסורת היהודית בתקופה זו, בוודאי בתחום האקסטטי.
למחלוקת היו שלושה גלי פולמוס (1771-1772; 1796; 1797), בהן הועלו טענות שונות, מהן טענות סרק. היא התפשטה ברחבי מזרח אירופה ואף לארץ ישראל, בה ישבו חסידים ומכתבי המתנגדים מאירופה השיגו אותם שם. חרמות נוספים פורסמו,
לאחר פטירתו של הגר"א (1797) פרץ ריב גדול בין החסידים ומתנגדים בוילנא. בין היתר פרצה שמועה שהחסידים ערכו הילולה לרגל פטירתו של הגר"א. החסידים פנו ראשונים לשלטונות הרוסים בוילנא, במעשה יאוש של נרדפים.
המחלוקת, שהביטויים הטקסטואליים שלה השתמרו בכתבים פולמוס רבים (מרביתם, והחריפים שבהם, נכתבו מצד המתנגדים), שככה כבר בראשית המאה ה-19, בהשפעת גורמים חיצוניים ופנימיים: השלטונות הרוסיים תמכו בחסידים ובין היתר קבעו ב 1804 ב"חוקת היהודים" שפורסמה ע"י אלכסנדר הראשון שיש לחסידים רשות לקיים בתי כנסת משלהם ואסור למנוע זאת מהם. גורם פנימי לשביתת הנשק הוא עליית המשכילים שהיו האויב המשותף של החסידים והמתנגדים. אולם גם לאחר מכן לא שככה המחלוקת לגמרי.
עותק זה של הכרוז נדפס בתקופה שבין פטירת הגר"א לרגיעה במחלוקת.
הגר"א- רבי אליהו בן שלמה זמן, הגאון מוילנה- נולד 1720, נפטר 1797
תלמידי חכם, פוסק ומקובל. התגורר בוילנה ועל אף שהיה הסמכות ההלכתית והרוחנית הגדולה בעיר סירב לשמש ברבנות כדי שלא לבזבז זמן של לימוד תורה על ענייני ציבור. זכה כבר בחייו למעמד אוטוריטרי בלתי מעורער ולסמכות יוצאת דופן. האגדה מספרת שהיה ישן שעתיים ביום וביתר הזמן היה לומד תורה.
הגר"א דגל בלימוד על דרך הפשט והיה בעצמו בעל בקיאות וידענות רחבת היקף. בלימודו עסק גם שינויי גרסאות, בפרט בספרים הפחות שכיחים כמו התלמוד ירושלמי והתוספתא וספרי הזוהר. הוא לא היסס להגיהה את התלמוד ואת מרבית שינויי הגרסאות ביצע שלא על פי כתבי יד שהיו בידו, אלא בהתבסס על בקיאותו המופלגת בספרות התלמודית והרבנית. בדיעבד, רבות מהגהותיו נמצאות כקולעות לגרסאות הקיימות בעדי נוסח מדויקים. פסיקת ההלכה שלו היתה מקורית. פעמים רבות פסק על פי הבנתו בתלמוד גם נגד הראשונים והשולחן ערוך או המנהג המקובל. הגר"א עסק גם בלימוד קבלה וכתב פירושים לספרי קבלה שונים. מאידך הוא תמך בלימוד מדעים ריאליים כמתמטיקה, גיאומטריה, ביולוגיה ואסטרונומיה, משום שהם מסייעים להכרת העולם ומועילים ללימוד התורה ופסיקת הלכה.
עד היום הגר"א הוא סמל ללמדנות, לגדלות בתורה ולמסירות נפש על הלימוד. כתיבתו התורנית מקיפה את כל שדות הלימוד התורני. הוא כתב פירושים על התורה, על המשנה, על התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, ביאורים לספרי קבלה וכן ספרים הלכתיים.
במחקר ההיסטורי ישנה מחלוקת על הסיבה בשלה התנגד הגר"א לחסידות: בשל הזלזול בתלמידי חכמים ובחשיבות לימוד התורה, בגלל הקלות ראש, בגלל העמדת הצדיק במרכז, בגלל החשש מהשבתאות, בגלל מחלוקות קבליות. על כל פנים הוא חתם על מספר חרמות נגד חסידים, בהם מותר להכות אותם, אסור להשכיר להם דירות ויש לגרשם מבתיהם.
חשוב לציין שהגר"א והבעש"ט מעולם לא נפגשו. היו ניסיונות שונים של תלמידי המגיד ממזריטש למנוע את החרם הראשון. רבי שניאור זלמן מלאדי מספר באיגרת כי הוא ורבו, הרב מנחם מנדל מוויטבסק, ניסו במהלך החורף של אותה שנה להיפגש עם הגר"א, והוא סירב לכך בתוקף, "וסגר הדלת בעדנו פעמים". כאשר נכבדי וילנה ניסו לשכנעו לקיים את הפגישה, מתוך תקווה שכך ינוצחו החסידים ותימנע מחלוקת, נסע הגר"א מן העיר עד שעזבו שני המנהיגים החסידיים את וילנא.
