כוס לשבירה מתחת לחופה

חייב לדעת

שבירת הכוס על ידי החתן מהווה את שיאו של טקס החתונה. מנהג עתיק זה אמנם אינו מופיע כמצווה במקרא, אך מספר מקורות לו. הראשון מופיע בתלמוד הבבלי בטענה כי אין לשמוח מבלי להרגיש מעט עצבות ולכן שוברים כוס יקרה, בכדי למתן את השמחה. מקור נוסף הוא מתרבויות אחרות – הכוס, או לחילופין, בעבר, כלי חרס, היו סמל נגד עין הרע, להבטחת הצלחת הנישואין. הכוס מסמלת סגולה נגד מזיקין העלולים לפגוע בזוג הנישא. ישנו גם סמל חברתי אוניברסלי והוא שבירת המחיצה בין הבעל והאישה, הויתור ההדדי למען זוגיות, וכחלק מטקס המעבר מבית אבי הכלה לרשות בעלה. כמו כן, מרמז על ביתוק הבתולין של הכלה, ומהווה צעד נוסף להתקרבות ביניהם. ההקשר של שבירת הכוס עם זכר חורבן בית במקדש ובליווי המשפט מתהילים: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיםִ תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַים עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי." נזכר לראשונה החל מהמאה ה-13 והוא התקבל והתמסד רק במאה ה-16.
נהוג לעטוף את הכוס בנייר אלומיניום כדי להימנע מפציעה. ישנם השומרים את השברים ומשלבים אותם כמזכרת בעבודת אומנות בביתם.