יצא מתצוגה – רבי יהודה בן קריש ספר רסאלה

ספר רסאלה. נכתב ע"י רבי יהודה בן קריש. מדקדק ומחבר ספר 'שרשים'.
הספר נכתב במוגרבית. נחלק לשלוש חלקים. א. באורי מילות עבריות ע"פ לשון ארמית. ב. ע"פ המלות הבאות במשנה ובתלמוד. ג. באור כללי האותיות השמושיות בלשון עברית, ערבית וארמית בסדר א. ב..
ספר רסאלה מחולק לשלשה חלקים עיקריים: בראשון, עסק בהשוואה בין מילים עבריות מן המקרא, שאין לעמוד על משמעותן האמיתית, אלא על ידי השוואתן למילים קרובות להן בארמית.
בחלק השני עסק בהשוואה בין מילים עבריות מן המקרא לבין מילים קרובות להן בעברית של חז"ל, הוא משווה בין 17 מילים בלבד, ואגב דיון עליהן הוא עוסק גם בעניינים שאין להם קשר ישיר להשוואה, כמו על עניין "דברה תורה בלשון בני אדם" וכולי.
החלק השלישי שונה במבנהו משני החלקים הראשונים, כי בהם עסק במילים בודדות יחידאיות, ובו הוא מביא מילים רבות שכיחות, ואגב השוואתן למילים ערביות הוא רוצה להבליט את הקִרבה בין שתי הלשונות.
תוך דיון על שלוש הלשונות והשוואתן, דן אבן קריש על ענייני דקדוק שונים, כגון: חילופי אותיות קרובות במבטא (משתאה – משתהה, מזלות – מזרות, אלמנותיו – ארמנותיו וכו'); מוקדם ומאוחר באותיות (כשבה – כבשה, שמלה – שלמה וכו'); השמטת האות נו"ן בשורש בתחילתו ובאמצעו (אף – אנף הערבי, בת – בנת הערבי וכו'); שינויים החלים באותיות ז, ס, צ, ש בגזירת בניין התפעל, אותיות אית"ן וצרופן בזמן עתיד, זכר ונקבה בשמות מספר, ועוד. בסוף חיבורו דן אבן קריש על מילים מקראיות, שלפיו, מקורן אינו שמי, תוך הבאת דוגמאות מספר.
ר׳ יהודה בן קוריש, כתב בהקדמה לספר את הנימוק לכתיבתו. וזה חלקה הראשון של ההקדמה:
" ולעצם העניין, ראיתי, כי הפסקתם את המנהג לקרוא בתרגום הארמי של התורה בבתי הכנסיות שלכם, ונשמעתם בדבר הזנחתו לבורים שבכם, הטוענים, כי אין הם זקוקים לו, ואת כל הלשון העברית הם יודעים בלעדיו, ואפילו סיפרו לי אנשים מכם, כי הם לא קראו מעולם את ה׳תרגום׳ לתורה ולא לנביאים. וה׳תרגום׳, יחוננכם האל, הוא דבר שלא הניחוהו קודמיכם, לא דחו אותו קדמוניכם, לא פסקו ללמוד אותו חכמיכם, לא ויתרו עליו ראשוניכם, לא נעלמה תועלתו מאבותיכם, לא זלזלו בלימודו קודמיכם בעיראק, במצרים, באפריקה ובספרד. …
מפני זה החלטתי לחבר את הספר הזה לאנשי הבינה ולבעלי הדעת, כדי שידעו, כי כל לשון הקודש, המצויה במקרא, נפוצו בתוכה מלים ארמיות, נתערבבו בה מלים ערביות, ונפזרו בה מלים לועזיות ובֶרְבֶריות, ובמיוחד הערבית, שכן יש בה הרבה מלים מופלאות, שמצאנו, כי הן עברית טהורה, עד כדי כך שאין בין העברית לערבית …"