יצא מתצוגה – מדליה שהופקה לרגל יום הולדתו המאה של סר משה מונטיפיורי ומכתב שכתב לאברהם קורקוס

חייב לדעת

סיפורה של משפחת קורקוס הוא חוליה מפוארת בסיפורה של יהדות ספרד, שגורשה מחצי האי האיברי בשנת 1492.
אחרי הגירוש הגיעו האבות המייסדים של המשפחה לעיר פאז במרוקו ועסקו במסחר. באותה תקופה לא מעט סוחרים היו גם אנשי רוח, על כן נמצאו ביניהם אנשי תורה ותלמידי חכמים ידועים ששירתו נאמנה את הקהילה היהודית במשך כמה דורות. במרוצת השנים הכתה המשפחה שורשים בכל רחבי מרוקו, בין השאר גם במוגדור.
מוגדור הייתה עיר נמל יהודית תוססת, שהוציאה מקרבה סוחרים גדולים כמו משפחת קבסה ומשפחת אלמליח, ענקי רוח כמו הרב חיים פינטו והרב אברהם בן עטר, ואמנים דוגמת הפסל והמשורר הנודע דוד אלקיים, שכונה "דה-וינצ'י של מוגדור". בשל ריבוי הסוחרים היהודים בעיר, פעילות הנמל בשבת הייתה משותקת. זקני העיר מספרים שאחרי תפילת שחרית בשבת בבוקר נהגו יהודי העיר לצאת מהרובע היהודי – המלאח – ולצעוד לכיוון הים, שם הם רחצו ובילו את שעות הצהריים.
משפחת קורקוס הייתה אחת מעשר המשפחות המיוחסות שהסולטן מוחמד בן עבדאללה הזמין לעיר הנמל מוגדור במהלך המאה ה-18 במטרה לפתח את חיי המסחר בעיר. משפחות אלו כונו "תוג'ר אלסולטאן", ובתרגום: סוחרי הסולטן.
את התעודה שאתם רואים לפניכם שלח הנדיב הידוע, סר משה מונטפיורי, לאחד מאבותיי, אברהם קורקוס, מנהיג הקהילה היהודית של מוגדור במחצית המאה התשע עשרה וחבר קרוב של מונטיפיורי. במכתב מבקש מונטפיורי אישור לכך שהתרומה ששלח – שישים לירות שטרלינג – הגיעה לתלמידי ישיבה עניים. בנוסף מודה מונטפיורי לאברהם קורקוס על האתרוגים המהודרים ששלח לו.
סידני קורקוס, צאצא למשפחת קורקוס המיוחסת ממוגדור שבמרוקו, היה שותף בהקמת "המוזיאון ליהדות מרוקו" שבמוגדור, מתוך מטרה להנציח את סיפורה המפואר של יהדות מרוקו בכלל ושל משפחת קורקוס בפרט.