יצא מתצוגה – חמסה ממתלה נר תמיד לבית כנסת
פאס, מרוקו, ראשית המאה העשרים
פליז יצוק וחרות
באדיבות אוסף דהאן-הירש, בריסל
חייב לדעת
החמסה: כיצד ומתי אומצה גם לחיקה של היהדות? אין לכך תיעוד ברור, כותב פרופ' שלום צבר. סמל היד הוא רב משמעות ביהדות, כבר במקרא נקשרת היד לעוצמת האלוהות, ובהמשך הזכירה כף היד הפרושה את ידי הכוהנים המברכים את קהל המאמינים.
אחת הסברות לסיבה שהחמסה הפכה לדימוי מרכזי בקרב יהודים בארצות האסלאם בתשמישי קדושה, למן המאה התשיעית, היא שהחמסה מופיעה גם בתרבות המוסלמית, שם מייצגת החמסה את ידה של פאטמה, בתו של הנביא מוחמד, כשחמש אצבעותיה מסמלות את חמשת עמודי האסלאם: הכרזת האמונה, התפילה, הצדקה, הצום והעלייה לרגל.
אפשר לראות את מוטיב החמסה בכל תפוצות העולם, בארופה, באסיה ובאפריקה כקמע או כחפץ לשמירה על ילד, יולדת, בית, עסק וכדימוי ברכה ומגן מרכזי.
מידע נוסף
החמסה התפתחה מעבר לברכת הכוהנים, בחמסה היהודית ישנם מוטיבים נוספים: מנורה, מגן דויד או תיבת "שדי", מספר 5 או האות ה' מופיעים בחפצים יהודיים מובהקים, מנורות חנוכה, כתובות נישואין, גם בפרוכת מאיסטנבול, או כתבי יד מאיטליה, הולנד, ספרד, מרוקו או עירק. בו בזמן החכמים והרבנים השקיעו פרשנות ל"הכשיר" את המספר 5 בחמסה ליהדות, ולהקנות לחמסה תכונות הגנה מגיות: כר' אברהם חלפון רבה של טריפולי, או חיד"א- ר' חיים יוסף דוד אֲזוּלַאי, ב"על מסכת ברכות" ירושלים, ור' ראובן בן האשקי כץ בספר: ילקוט ראובני למברג,1860 פראג: "אות ה"א מועיל לעין הרע, תעשה אות ה"א מכסף או משאר מתכות ותתלה בצוואר התינוק וזהו סוד" (פרשת ויחי, קמח ע"א).
בארץ ישראל שלפני קום המדינה, שימשה החמסה כאלמנט מאגי שכיח ומקובל בקרב אנשי היישוב הישן – הספרדים והקהילות הקטנות שהגיעו לכאן מארצות האסלם. ככל שהגיעו יותר עליות מאירופה, פחת השימוש בחמסה בחברה היהודית. בשנות השבעים לערך (המכונות 'שנות המהפך'), שבה החמסה ותפסה בהדרגה את מקומה ומעמדה. החברה הישראלית אימצה אותה בשמחה לחיקה, אך מיהרה להפוך אותה, כיאה לרוח הזמן, מחפץ מסורתי בעל תפקיד מאגי, לחפץ איקוני המייצג אמנות ותרבות עממית.
משלהי המאה ה-20 ואילך הפך ייצור החמסה למסחרי, וחדר לתחומי חיים רבים: לפרסומות ולכרזות רחוב, לבתי עסק ומוסדות ציבור, כמחזיק מפתחות וכתליון למכוניות. שכבות רחבות באוכלוסייה עושות כיום שימוש בחמסה, ולצד תפקידיה המסורתיים היא מקובלת גם כסמל חילוני-תרבותי מובהק בחברה הישראלית. החמסה משלבת בין הכמיהה המסורתית לניסים ובין התמסרות לרעיון נוסח הניו אייג', כקמע לנוכח הלא נודע וכאחד המוטיבים הנפוצים ביותר בתרבות העממית, היהודית והמוסלמית.
אותם אביזרים, כאשר הם מועתקים מתרבות אחת לאחרת, מעולם מושגים מסוים לעולם מושגים שונה בתכלית, מקבלים משמעות חדשה ולעתים קרובות אפילו הפוכה. החמסה המסורתית והחמסה העכשווית הן חפצים בעלי צורה דומה, אבל למעשה הם שונים לגמרי, כי המשמעות הערכית שבעליהם שמעניקים להם היא אחרת. ומכיוון שהחמסה הישנה והחמסה החדשה שייכות לפרדיגמות שונות, נדמה כי יש ביניהן מן המשותף. החמסה המסורתית בדרך כלל צנועה והיא אמצעי חיוני בשביל מי שחייו מתנהלים על פי אמונה במיני כוחות טמירים ובשום אופן לא תכלית לעצמה. מטרתה לשמור מפני קנאה ולא לנקר עיניים. לעומתה, החמסה העכשווית, המתבטאת לדוגמא בשירה עכשווית ששרה עדי ביטי "חמסה חמסה" 2020, הופכת לחפץ האופנתי או מסחרי בלבד ולא לחפץ בעל סגולות שמיוחסות לו. השוני ביניהן עוצמתי כל כך במהות, במטרה ובתכלית.