פאנל טקסט
על הנגישות המוגבלת של נשים להשכלה מעיד יותר מכול העדרה של יצירה נשית בתקופה שנודעת כתקופת שיא של יצירה יהודית. שתי דוגמאות חריגות, שאינן מעידות על הכלל, הן אשת דונש בן לברט, אשר שמה שלה – כמה סמלי! – אינו ידוע, והמשוררת קסמונה.
אשת דונש בן לברט
הֲיִזְכּוֹר יַעֲלַת הַחֵן יְדִידָהּ
בְּיוֹם פֵּירוּד וּבִזְרוֹעָהּ יְחִידָהּ
וְשָׂם חוֹתַם יְמִינוֹ עַל שְׂמֹאלָהּ
וּבִזְרוֹעוֹ הֲלֹא שָׂמָה צְמִידָהּ
בְּיוֹם לָקְחָה לְזִכָּרוֹן רְדִידוֹ
וְהוּא לָקַח לְזִכָּרוֹן רְדִידָהּ –
הֲיִשָּׁאֵר בְּכָל אֶרֶץ סְפָרַד
וְלוּ לָקַח חֲצִי מַלְכוּת נְגִידָהּ?
גילויים מאוחרים מהגניזה הקהירית חשפו שהשיר העברי הראשון שעוסק באהבה בין גבר לאשה, ויוחס במקור למשורר הידוע, נכתב דווקא בידי אשתו, בת המאה העשירית. השיר מעיד על יכולותיה הליריות המופלגות של המשוררת וכן על השכלתה הנרחבת.
קסמונה. באסופות ימי ביניימיות של שירת נשים בערבית מופיעים שלושה שירים המיוחסים למשוררת זו, בת המאה ה-12. באחד המקורות נכתב שלמדה שירה מאביה, שהיה אף הוא משורר. יש חוקרים הסבורים שהכוונה לשמואל הנגיד.