פאנל טקסט
החיבורים המקראיים בעת העתיקה נכתבו ללא סימנים המורים כיצד יש להגות כל מלה, היכן מסתיים כל פסוק ובאיזו מנגינה יש לקרוא אותו. כך נכתבים גם ספרי התורה המשמשים בבתי הכנסת עד ימינו. מסורת הקריאה בתורה הועברה בעל פה מדור לדור עד למאות השביעית־שמינית, אז החלו להעלות את מסורות ההגייה על הכתב באמצעות סימני ניקוד וטעמי המקרא, בבבל ובמקביל בטבריה. לצד זאת החלו לנסח הערות שמטרתן לשמר גם את מסורות הכתיב והקריאה של המקרא, וכך לשמור על הנוסח הקבוע והמוסכם מפני טעויות בהעתקה. הערות אלו נקראות "הערות מסורה", ומי שעסקו בהן נקראו "בעלי מסורה" או "מסרנים".
הערות המסורה נחלקות ל"מסורה קטנה", שהן הערות קצרות ותמציתיות הנכתבות לצדי הטקסט המקראי, ו"מסורה גדולה", שהן הערות המרחיבות את דברי המסורה הקטנה ונכתבות בשוליים העליונים והתחתונים של הדף. הערות המסורה מופיעות בקודקס ששון נכתבו בידי שני מסרנים בתקופות שונות. הערותיהם נבדלות בצבע הדיו, בצורת הכתב ואף באופיין. בחלקים רבים של הספר מחק המסרן המאוחר את הערותיו של המסרן המוקדם, וכתב אחרות במקומן. לעתים מחק את הערות המסרן הקודם אך לא הוסיף הערות משל עצמו.
המסרן המאוחר יותר מציין בהערותיו מסרנים חשובים שפעלו בטבריה, וכן מסורות בבליות. ואולם, המקור החשוב ביותר שהוא מזכיר ושעליו הוא נסמך הוא כתר ארם צובא – המכונה בפיו "אלתאג'" – שהכיל את הערותיו של גדול המסרנים, אהרן בן משה בן אשר. זוהי העדות המוקדמת ביותר לקיומו של הכתר, לכינויו בתואר זה ולייחוסו לאהרן בן אשר. מסרן זה אף הגיה את נוסח הטקסט המקראי בהתאם להערות המסורה שהוסיף על הדף, ובכך חיזק את חשיבותו של הקודקס כעד נוסח נאמן למקרא.
