טקסט: מה נשתנה?

לפני בית שני- ממאות השרידים האפיגרפיים והארכאולוגיים של בתי כנסת הפזורים בארץ ובתפוצות מתקופת הבית השני ומהמאות הראשונות לספירה, וכן מהעדויות הספרותיות של התקופה עולה תמונה של יהדות בעלת נוכחות בפריסה גיאוגרפית מרשימה שניהלה חיים קהילתיים ורוחניים מלאים ועצמאיים. גם אופיים המונומנטלי של המבנים ששרדו, מיקומם וקישוטיהם המפוארים מעידים על מרכזיות בית הכנסת בחיי הקהילה: מוקד ארגוני־ חברתי־ תרבותי.

לבית-כנסת, בסוף תקופת בית שני, היו שתי משמעויות: קבוצת אנשים/קהילה, ובניין/מוסד. אין בהכרח סתירה בין שתי המשמעויות. אדרבא, קיום האחת כמעט מחייב את קיומה של השנייה; לכל קהילה בוודאי היה מקום מפגש קבוע, ולהיפך – כל בניין שכינוהו בית-כנסת כלל בתוכו קהילת אנשים שאותה שירת. אולם בראשית התפתחותו של בית-הכנסת לא היה מדובר, ככל הנראה, בבניין מיוחד או נפרד, אלא בקבוצת אנשים שנפגשה כדי לקיים פעולות דתיות שלא היו קשורות לקרבנות.

מן המקורות, עולה תמונה ברורה של בית-הכנסת כמקום התכנסות למגוון צרכים ציבוריים . הוא שימש בראש-ובראשונה מקום מפגש לקהילה המקומית בו התנהלו אספות פוליטיות וחברתיות, לימודים, מושבי בית-דין וסעודות מצווה, ונמצאו בו ארכיון ציבורי, קופת צדקה, אכסניה לעוברי דרך ומגורים לחזן. במישור הדתי-הליטורגי שימש בית-הכנסת בעיקר מקום לקריאת התורה בשבתות ובחגים ולפעולות הנלוות לקריאה עצמה – תרגום התורה לארמית או יוונית, קריאת ההפטרה מספרי הנביאים , הדרשה וככל-הנראה טקס קצר להוצאת ספר-התורה ולהחזרתו.

קיימת הסכמה במחקר, כי בית-הכנסת כמסגרת חלופית לעבודת האלוהים, התפתח מסוף ימי בית ראשון, או לכל המאוחר בימי גלות בבל. מסגרות נוספות למקדש בירושלים היו קיימות עוד מימי הבית, כפי שמעידים הסיפור על האשה השונמית (מלכים ב, ד) או המזבחות והמקדשים המקומיים ביישובים ישראליים רבים. עם תקופת שיבת ציון וצמצום השטח של היישוב היהודי בארץ לאזור סביב לירושלים, שוב נעשה המקדש למוקד העיקרי (אם לא הבלעדי) לעבודת הבורא.

ידוע לנו, שתפילות לגשם וכן קריאת התורה לאלה שנשארו בבתיהם בעת שהכוהנים עלו לירושלים לשרת בקודש, התקיימו ברחבת העיר. עד אז לא דובר על בית-הכנסת כמקום קבוע להתכנסות או כמסגרת פיסית מסוימת. הופעתם לראשונה של בניינים המיועדים למרכזי קהילה ולטקסיה הדתיים, היתה, על סמך המקורות שבידנו, בתפוצות במאה השלישית לפנה"ס. הפעם הראשונה שנזכר מוסד זה היא במצרים, ושם הוא מתועד במהלך כל התקופה ההלניסטית. בארץ, לעומת זאת, מופיע כנראה בית-הכנסת כמוסד מיוחד רק בימי החשמונאים, לקראת סוף המאה השנייה או במהלך המאה הראשונה לפנה"ס. התפתחות זו היא תוצאה של הרחבת גבולות ארץ-ישראל היהודית הרבה מעבר למה שהיו, הגידול הניכר במספר התושבים בשל כיבושים אלה, והנוהג בעולם ההלניסטי בכלל להקים מבנים לצרכים ציבוריים.

יש במקורות חז"ל ובממצא הארכיאולוגי מידע רב על בית-הכנסת בתקופת המשנה והתלמוד, הן לגבי מבנהו הפנימי והחיצוני והן באשר לאופיו וטיבו של המתרחש בתוכו. בית-הכנסת בתקופת בית שני היה מוסד מגוון למדי, הן מבחינה פיסית ותוכנית והן מבחינת מעמדו ותפקודו בקרב הקהילה. עד החורבן כבר נחשב בית-הכנסת כמוסד מרכזי בחיי העם, אולם אפיוניו לא היו אחידים בכל מקום ומקום. לא ניתן להסביר את ההבדלים בין בתי-כנסת שונים בתקופה זו על סמך הבחנה כרונולוגית, דהיינו שדפוס אחד קדום ממשנהו. גם במקומות שונים באותו פרק-זמן ניכרים הבדלים משמעותיים במעמדו, מיקומו ובפעילויותיו של בית-הכנסת. כפי שיתברר לנו, אין מדובר בתקופה זו על מוסד מגובש והומוגני, לא בארץ ולא בתפוצות.