טקסט: והיום?

על התפתחותם ואופיים של הזרמים ביהדות בעת המודרנית

הרקע להתפתחותו של הפיצול בין זרמים שונים ביהדות, או ליתר דיוק פיצול בין זרמים בעלי יחס שונה להלכה, בעת המודרנית, נעוץ בהתרחשויות ובתהליכים שונים שאירעו בסוף המאה ה־18 ובראשית המאה ה־19 – היציאה מן הגטו, ההשכלה, העיור והאמנציפציה ועוד. מגוון התגובות השונות לתהליכים אלה, יצר את ההבחנה הראשונית בין הזרמים השונים שנוצרו: הרפורמים והקונסרבטיבים (התגובה הליבראלית המניחה כי אפשר לקיים אורח חיים יהודי המתקיים בזיקה ובטח שלא בסתירה, לערכים ליבראליים ותפיסות מודרניות כדוגמת שוויון לנשים וכד'), החרדים (תגובה דמוית הקמת חומה בצורה אל מול תופעות המודרנה, מתוך חרדה לשימור המסורת כמות שהיא, מוגנת מאיום שינויי התקופה), היהדות החילונית-התרבותית (שביטויה המרכזי היה בתפיסה החדשה של היהדות, לא כדת הבאה לידי ביטוי באורח החיים, אלא ובעיקר כלאום וכתרבות, תפיסה שעתידה להיות בסיסה הרעיוני של התנועה הציונית) ועוד.

כמו כן, להגירה היהודית רחבת הממדים של העת החדשה היו השלכות ניכרות בעולמה של ההלכה. הקהילות הצעירות שהתגבשו בארצות היעד, היו קרקע פורייה להיווצרות מגמות דתיות חדשות; זו אחת הסיבות שעל רקען יש להבין את היווצרות הרפורמה בגרמניה דווקא, ואת פריחתה הגדולה בארצות הברית של אמריקה. התנועה האורתודוקסית נוצרה במרכז אירופה, כתגובה לרפורמה; התנועה הקונסרבטיבית התגבשה בארצות הברית בשלהי המאה ה-19 כתגובה שמרנית לרפורמה הרדיקלית.

ברמה האידיאולוגית, אחת הדרכים לאפיין את ההבדל בין שלושת הזרמים בתקופתם ה'קלאסית' (מסוף המאה ה-19 עד למלחמת העולם השנייה) היא ביחסם ל'שולחן ערוך', של ר' יוסף קארו. בעיני האורתודוקסים (אורתו =ישר, דוקסיה =דרך) נחשב ה'שולחן ערוך' לבעל מעמד מרכזי וייחודי בקביעת הנורמות המחייבות בהווה. לתפיסתם אורח החיים היהודי מבוסס על הציות להלכה ולפוסקיה, והאמונה מבוססת על כמה עקרונות: האמונה במקורה האלוהי של התורה, האמונה בנצחיות ההלכה וההסתייגות מעריכת שינויים בה, האמונה בביאת המשיח, האמונה בתחיית המתים ועוד.

בקרב האורתודוקסיה קיימים חילוקי דעות בנושאים חשובים: יש ביניהם המחייבים את ההשתלבות בעולם המודרני, ולכן לומדים מדעים מדויקים, מדעי הרוח ושפות; ויש השוללים כל לימוד מלבד לימודי הקודש (משנה ותלמוד). מקצתם תומכים ברעיון הציוני, שהביא להקמת מדינת ישראל, ואף רואים בו חלק מתהליך שבסופו יבוא המשיח; אחרים שוללים את הרעיון הציוני וטוענים כי עם ישראל היה צריך להמשיך לשבת בגלות ולצפות למשיח שיביא אותו לארץ וישיג עבורו עצמאות מדינית. יש אורתודוקסים המאמינים שביאת המשיח קרובה, ואילו אחרים רואים בה חזון עתידי.

מאז המחצית השנייה של המאה ה- 20, האורתודוקסים מהווים מיעוט בעם היהודי.
אצל הקונסרבטיבים היה ויש, מקום של כבוד ל'שולחן ערוך', אך נטען כי יש להתייחס אליו מתוך פרספקטיבה היסטורית של התפתחות ההלכה, בלא לייחס לו מעמד מועדף על פני יצירות חשובות אחרות.
הרפורמים אינם מקבלים את סמכות ההלכה (כולל את ה'שולחן ערוך') ורואים בה מקור לימוד והשראה. לשיטתם, הפסיקה ההלכתית משקפת מציאות ותפיסות עולם אנושיות, בהתאם לתקופה זו אחרת, ולכן אינה רלוונטית כהוראה מחייבת אלא דורשת לימוד, בירור והכרעה אישית מושכלת – ומחייבת.
לפיכך הם מתירים, למשל, נסיעה בשבת. מתוך עיקרי האמונה ביטלו הרפורמים, לדוגמה, את האמונה בביאת המשיח. הזרם הרפורמי גורס כי עיקר היהדות הוא המצוות המוסריות. האמונה בערכי השוויון בין בני אדם וההתנגדות לאפליה מביאה את התנועה הרפורמית לבטל את ההבדלים הקיימים בהלכה בין חובותיהם וזכויותיהם של גברים ונשים בחיים הדתיים, ולדוגמה – נשים מוסמכות לרבנות בבתי המדרש של התנועה. השאיפה לאחווה בין דתית הביאה את התנועה הרפורמית להוציא מסידור התפילה ביטויי גנאי למי שאינו יהודי, וההתנגדות לגזענות הביאה את הנהגת התנועה לקחת חלק פעיל במאבק לביטול האפליה נגד האפרו-אמריקנים בארצות הברית, בשנות ה- 60 של המאה ה- 20.
השינויים שערכו הרפורמים בפולחן הדתי כוללים הכנסת כלי נגינה המלווים את התפילה, ביטול ההפרדה בין נשים לגברים בבית הכנסת, ומתן אפשרות לנשים לקרוא בתורה ולנהל את התפילה. בקרב יהודי ארה"ב, הזרם הרפורמי הוא הזרם הגדול ביותר.

מאז מלחמת העולם השנייה, ובפרט מאז שנות ה-70 של המאה ה-20 התרחשו התפתחויות מעניינות בכל אחד מהזרמים האלה. בקרב האורתודוקסים התעצם האגף החרדי–הרדיקלי, ומוקד הסמכות ברובד האידיאולוגי עבר מן השולחן ערוך לאישים בעלי סמכות כריזמטית המכונה 'דעת תורה' בקרב הקונסרבטיבים התרחש פיצול בין אגף שמרני המצהיר על מחויבות בסיסית להלכה לבין אגף אחר הגורס שההלכה היא גורם חשוב אך לא מכריע בעיצוב החיים היהודיים. אצל הרפורמים ניכרת תופעה של שיבה לדפוסי שיח הלכתיים, ובשנים האחרונות פורחת בחוגים רפורמיים בארצות הברית כתיבה מעניינת בסוגות הלכתיות שונות, ובראשן סוגת השאלות–והתשובות (שו"ת).

בנוסף, יש להזכיר את הזרם הרביעי בגודלו והצעיר ביותר, שצמח בקרב יהדות צפון אמריקה – התנועה ליהדות מתחדשת. היא הזרם הדתי הרביעי בגודלו ביהדות צפון אמריקה.. היהדות המתחדשת היא גם הזרם הזוכה לקצב גידול וצמיחה הגדול ביותר ביהדות צפון אמריקה, ובנושאים מסוימים הוא גם בעל דינמיות ופוריות רבות מאוד. שלא כזרמים האחרים, שיסודם בהתפתחות מורכבת, כשההגות הפילוסופית והתיאולוגית היא רק אחד מהיבטיה הרבים, הרי שבערש הקמתה של התנועה ליהדות מתחדשת ומוסדותיה עומדת במישרין אישיותו של פילוסוף ותיאולוג: הרב פרופסור מרדכי מנחם קפלן.

שני עקרונות יסוד מנחים את משנתו רבת הפנים של קפלן. הראשון הוא גישתו התפקודית, הפרגמטית, לשאלת מעמדה של הדת בכלל ושל היהדות בפרט. בבסיס השקפה זו עומדת ההנחה שהיהדות היא תרבות לאומית כוללת שפיתח העם היהודי לדורותיו, היא ביטאה את דרכו וקיימה אותו כעם. קפלן מציין עובדה זו על–ידי השימוש במונח ציוויליזציה, המדגיש בעיניו את השילוב בין יסודות חומריים, אתניים, תרבותיים ודתיים. קפלן, המושפע עמוקות ממורו ורבו אחד העם, רואה ביצירת רוח זו של עם ישראל – ממש כמו ביצירות הרוח המעצבות את התרבויות הלאומיות של כל עם ועם – את תמצית הווייתו של העם. הדת היא אחד מגילוייה המרכזיים של תרבות זו אולם היא אינה ממצה אותה.

בכך, קפלן הינו, להלכה ולמעשה, אבי תפיסת ה-'עמיות היהודית'.

לסיכום, יש לתת את הדעת על כך שעצם הופעתם של זרמים דתיים אידיאולוגיים ביהדות בעת החדשה היא תופעה אירופית מובהקת, שלא אירעה בקהילות היהודיות שבארצות האיסלאם.

לשם הבהרה, כוונת הדברים אינה רק שבארצות האיסלאם לא היתה רפורמה ויהדות קונסרבטיבית, אלא גם שלא היתה שם תנועה אורתודוקסית מובחנת. אמנם, היצירה ההלכתית בארצות האיסלאם התייחסה למודרנה ולאתגריה בנינוחות ובגמישות יותר מאשר באורתודוקסיה האירופית – אך זאת בלא לוותר על מרכזיות ההלכה, כפי שאירע בזרמים הלא אורתודוקסיים.