טקסט: איך מבטאים את הממד האישי בתוך תפילה בציבור?

הפיוט היהודי – מקורותיו ומאפייני

בפיוט הקלאסי שמוצאו בארץ ישראל נעשה שימוש רחב בסיפורי המקרא וכן במרכיבים אחרים של ספרות המקרא. יצירותיהם של הפייטנים השתלבו בעבודת בית הכנסת – בתפילה וכן בקריאה ובעיון בכתבי הקודש. רבות מאלה משולבות עד היום בסידורי התפילה, במיוחד במחזורי התפילה לחגים ובעיקר לימים הנוראים. יצירות רבות אחרות נותרו מאחור, מעין זכר לימים שבהם הרבו בשילובם של פיוטים בתוך התפילות המקובלות. יצירות אחרות של פייטנים לא זכו מעולם להשתלב בתפילה והן נותרו, כוכבים שנשארו בחוץ, בכתבי יד שכוחים וזנוחים. פיוטים רבים שקעו בתהום הנשייה ואבדו ללא שוב, אחרים נגאלו מאבדן עקב חשיפתן של גניזות ספרים וכתבים, ובמיוחד זו של קהיר שנחשפה בסוף המאה ה-19.

לא רק המקרא עמד במרכזם של הפיוטים. רבים מהם עוסקים בנושאים מגוונים אחרים כגון אירועים שונים מתולדות ישראל שלאחר המקרא, אמונה באל ותהיה על דרכיו, זיכרונות מחיי בית המקדש וסדרי עבודתו בשכבר הימים, שבחי ארץ ישראל, נושאי הלכה נרחבים ועוד ועוד. נושאים אלה ליחם לא נס מעולם, ורבים מהם מוסיפים להעסיק את הספרות היהודית לדורותיה עד היום, כשהסגנון ודרכי הביטוי משתנים ומתאימים את עצמם לנסיבות התרבות המתחלפות. איננו יודעים לקבוע בברור מתי מופיעים ראשוני הפייטנים בתרבות היהודית. מקובל לראות את יוסי בן יוסי כראשון הפייטנים המזוהים ולייחס את זמנו למאה החמישית לספירה, בקרוב. כמו כן איננו יודעים בדיוק מדוע הופיע הפיוט העברי דווקא בתקופה זו (סמוך לסוף תקופת התלמוד בארץ ישראל) אולם קיימות כמה השערות בעניין זה. הסבר מתקבל על הדעת הוא זה: בדורות האמוראים, חכמי התלמודים, עברה התפילה היהודית תהליכי גיבוש ועיצוב שהביאו אותה למעמד מקובע ואחיד.

מעמדן וחשיבותן של התפילות הקדומות נקבעו כבר בימי התנאים ואף קודם לכן, אולם באותם ימים היו התפילות קצרות יחסית, נוסחאותיהן המדויקות טרם נקבעו , גם סדרי התפילה היו עדיין גמישים ולשליחי הציבור ואף לכלל המתפללים נותר מרחב מסוים של ביטוי ועצמאות בתוך התפילה הממוסדת. ההלכה האמוראית צמצמה את מרחב התמרון הזה והפכה את התפילה למערכת קבועה, אחידה ואולי גם משעממת, וכך נוצר צורך בהרחבה של מידת החופש והעצמאות של הקהילות, ובהתחדשות שתהפוך את התפילה ליותר מגוונת וגמישה. הולדת הפיוט היתה תשובה מובהקת לצורכים אלה.

הפייטנים הראשנים פעלו שלא במסגרת ההלכה והמנהג המקובלים, והם שיצרו לעצמם את הפיוטים, והם שמצאו את הדרך לשלב את יצירתם בתפילה. אכן, במרוצת השנים והדורות התרחבה מסגרת הפיוט, נוצרו פיוטים למאות ולאלפים שחלקם התקבל לתוך התפילה הממוסדת, ולמקצתם ניתן מעמד כעין רשמי בתוך התפילה, וברבות הימים נקלטו אחדים מהם בתפילה והפכו להיות חלק בלתי נפרד ממנה, במיוחד בסידור התפילה האשכנזי לדורותיו. אולם רוב הפיוטים לא עברו תהליך כזה והיחס אליהם מצד המתפללים נותר גמיש עד היום הזה, כפי שיתברר להלן.

הסבר אחר להופעת הפיוט הוא הצורך להתחרות בתפילתם של נכרים ובמיוחד נוצרים, שהשכנות עמהם היתה עובדת חיים קבועה בתקופה הביזנטית בארץ ישראל. בתקופה זו חלה עליה דמוגרפית ומשפטית-מדינית במעמדן של הקהילות הנוצריות בארץ, והתחרות בין בית הכנסת היהודי ובין הכנסייה הנוצרית הסמוכה העמידה בפני בית הכנסת אתגר לא קל. התפילה הנוצרית מלווה היתה ( ועודנה ) בשירה ונגינה וכן בשילובם של טקסטים ספרותיים שמחוץ לכתבי הקודש, וגם עיצובו והידורו הפיסי של מבנה הכנסייה עלו לעיתים קרובות על אלה של בית הכנסת היהודי. כך הצטרף הפיוט למאמץ למשוך את בני הקהילה היהודית אל בית הכנסת ולמנוע אותם מלהיגרר אחרי הפיתויים המוצעים להם בחוץ, גם בתחום הליטורגי. המילים העבריות פיוט, פייטן ונגזרותיהן לקוחות מן הלשון היוונית. אין בכך כדי להפתיע אם נזכור שהפיוט הקלאסי מתפתח והולך בארץ ישראל בתקופה הביזנטית, במציאות סובבת שבה השלטון רומי-מזרחי, הדת – נוצרית ולשון הדיבור והתרבות – יוונית. ועם זאת יש לחזור ולהזכיר כי שורשיה של הפייטנות העברית נעוצים ביצירה היהודית מימי המקרא ומן הדורות הסמוכים לו, ואף נושאיו של הפיוט הקלאסי הנם נושאים יהודיים מובהקים ומרביתם קשורים בטבורם אל המקרא. מחזור התפילה האשכנזי קלט לא מעט חומר ליטורגי ארץ ישראלי.

אחד הענפים החשובים שהתעשרו במיוחד מגילוי הגניזה הוא הפיוט הקדום. במרכז היהודי הגדול שבבבל לא נודעה אהדה רבה לתופעת הפייטנות , ורק משדרך כוכב שירתו של רב סעדיה גאון במאה העשירית החלה יצירה משמעותית בתחום זה גם בבבל. בהדרגה הבקיע הפיוט את גבולות הארץ ושכנותיה והרחיב את תחומו גם לארצות אחרות. ואכן, בימי הביניים מתפשטת הפייטנות היהודית אל כל ארצות פזוריהם של היהודים, וניתן לומר שבאותם ימים לא היה מרכז יהודי בעל משקל שלא העמיד גם פייטנים משל עצמו. אולם לא בכל מקום מיהרו לאמץ את הפיוט, לא כל החכמים הסכימו לשלב אותו בתפילה המסודרת, ולא תמיד ראו בעין יפה את עצם קיומו של הפיוט ובעיקר את שילובו בתפילה הסדירה.

אחד ממוקדי ההתנגדות המוקדמים קם בישיבות בבל כבר במאה השמינית ואולי אף קודם לכן, והוא התבסס על שיקולים הלכתיים ורעיוניים: אין להוסיף על התפילה שתקנו חז"ל לישראל, ותפילותיהם של חז"ל מבוססות על דברי התורה והנביאים. המתנגדים לפיוט בבבל ראו בכל שינוי בתפילה, ובכלל זה תוספת הפיוטים, מעשה אשר לא יעשה. ההתנגדות לאמירת פיוטים מטעמים הלכתיים הוסיפה להתקיים בכל הדורות והיא שרירה וקיימת במקומות רבים עד היום. אולם עם התבססות תופעת הפיוט והתרחבותה לא ניתן היה עוד להתנגד לה באופן מוחלט, וגם רבנים שראו ורואים עצמם כפופים להלכה מיתנו את ההתנגדות העקרונית לפיוט.

במשך הזמן התמקדה ההתנגדות בעיקר בשיקול ההלכתי של האיסור להפסיק בדברים בתוך התפילה ובעיקר בתוך ברכות קריאת שמע ותפילת העמידה, וכך נפתחה הדרך לשלב פיוטים מסוימים מחוץ למסגרת התפילה התקנית. עילת התנגדות אחרת צמחה בבית מדרשם של אנשי הספר, הלשון והסגנון בהתייחס לשגיאות "כי רובי פיוטיו חידות ומשלים"; "שפיוטיו מעורבים בלשון תלמוד, וידוע כי יש כמה לשונות בתלמוד ואינמו (=אינן) לשון הקודש"; " אפילו המלות שהן בלשון הקודש יש בהן טעויות גדולות"; "שכל פיוטיו מלאים מדרשות ואגדות". אלא שמקורות מסוג זה אינן שוללות את עצם תופעת הפייטנות ואף לא את שילובם של פיוטים בתוך התפילה, ובלבד שיעמדו כראוי במבחני הלשון, הסגנון והספרות. יש בין מבקרי הפיוט השמים את הדגש על בעיית אישיותו של פייטן זה או אחר, אחרים מדגישים את אריכות היתר של התפילה המפוייטת. עוד אחרים מתקוממים נגד שילוב הפיוטים במקום שקהל המתפללים אינו מסוגל להבין אותם, ומבקרים אחרים מסכימים לאמץ חלק מהפיוטים אך לא את כולם.