וימפל (אבנט לספר תורה)

*** אורכם של הווימפלים שבתצוגה הוא כמעט 3 מטרים. בשל דרישות השימור, בכל זמן נתון יהיה
חשוף לציבור רק חלק אחד מהוימפל, ויתר היריעה תהיה מגולגלת. הטקסט הרקום על הוימפל
שבתצוגה מופיע בלייבל שעל הקיר (תעתיק מדוייק של הטקסט וכן הטקסט עם פתיחת ראשי
התיבות). כמו כן ישנם 3 וימפלים שונים, והם יוצגו ברוטציה, מטעמי שימור. הלייבלים יוחלפו
בהתאם****

וימפל הוא הכינוי של יהודי אשכנז לאבנט המשמש בספר תורה אשכנזי להידוק שני גלילי ספר
התורה, כאשר ספר התורה סגור. את האבנט כורכים סביב ספר התורה לאורך הספר, לרוב מלמעלה
כלפי מטה, כדי להפעיל לחץ שווה על הקלף לאורך הספר ולא במקום אחד, כדי שלא לפגוע בקלף.
האבנט לא היה נקשר אלא הקצה היה נתחב פנימה. הוימפל נחשב כתשמיש קדושה ממעלה ראשונה
שכן הוא צמוד לקלף של ספר התורה ושומר שלא תפתח הגלילה. בספרות הרבנית ובאיזורים
גיאורפיים מסויימים מכונה "מפה"
וימפל בגרמנית עתיקה פירושו בד ארוך, כמו צעיף או סרט. על פי מנהג יהודי אשכנז היו מכינים את
הוימפל מאריג פשתן שהונח בקרבת התינוק בברית המילה שלו. האריג נגזר לארבע רצועות באורך
זהה, שנתפרו זו לזו לכדי רצועה ארוכה, עליה רקמו -ובתקופות מאוחרות יותר צויירו- פרטיו של
התינוק, תאריך הלידה שלו, וברכות מסורתיות על עתידו של הילד הנאמרות גם בברית המילה.
כשנגמל הילד (בהתאם למנהג הקהילה המקומית- בגיל שנה או בגיל 3) הוא הלך עם אביו לבית
הכנסת והקדיש את האבנט לספר תורה. מקורו של המנהג ביהודי אשכנז אך הוא התפשט לקהילות
אשכנזיות במרכז אירופה (בוהמיה ומוראביה שכיום בצ'כיה) וצפון אירופה( דנמרק). ישנן קהילות בהן
נוהגים עד היום להכין וימפלים עבור הבנים, אולם מאפייניהם הסגנוניים כבר שונים.
תולדות המנהג:
הווימפל הקדום ביותר הידוע כיום נתגלה בהגנהיים (Hegenheim) שבדרום אלזס, ונושא את התאריך
1569. אולם עדויות על השימוש בוימפלים באשכנז ידועות מטקסטים מוקדמים, למשל ממספר
מנהגים אשכנזיים בשם ספר מנהגי מהרי"ל, שנערך וסודר על ידי תלמידו של רבי יעקב הלוי בן משה
מולין, שחי במיינץ (סביבות 1355 -1427). נראה שבמאות ה12-13 היו האבנטים באשכנז עשויים
משי עם בטנת פשתן. בימיו של מהרי"ל תפסו את מקומם אבנטי הפשתן, אף שלא היו מפוארים
כבדי המשי. אולי מכיוון שעל אבנטי הפשתן ניתן היה לרקום רקמה עמימית-ביתית, לא מקצועית,
ולתת ביטוי אישי בתרומה. המהרי"ל לא מזכיר את המנהג לתרום וימפל לכבודו של הילד או מבד
ששימש בברית המילה.

המנהג להכין את הוימפל מאריג פשתן שהונח בקרבת התינוק בברית המילה שלו נזכר לראשונה רק
במאה ה-17. אולם יש הקושרים אותו לסיפור המוזכר בספר "מנהגי מהרי"ל", לפיו כאשר ערכו ברית
מילה בבית הכנסת בשבת, ושכחו להביא בד כדי לכרוך את רגליו של התינוק לאחר הברית כדי להגן
על מקום הברית, ציווה המהרי"ל שיוציאו את אחד הוימפלים שגוללים בהם את הספר תורה כדי
לקשור את רגלי הילד שכן מדובר בסכנת נפשות. ואמר שהקדושה של הוימפל לא נפגעה בכך רק
צריך לנקות אותה מהדם ולתת צדקה על השימוש בתשמיש קדושה (סוף הלכות מילה).
מוקד התצוגה ספרד ואשכנז עוסק בעיקרו בקהילות אלו בימי הביניים אך גם בתרבות העשירה
שנוצרה בהן והמשיכה להתקיים גם לאחר תקופה זו בקרב צאצאיהם (בין אם גורשו ובין אם נשארו
במקומם). הוימפל הוא מנהג אשכנזי מובהק, ששורשיו בקהילה האשכנזית ומנהגיה. כך שגם אם
הוימפל המוצג מאוחר לוימפלים שהיו נהוגים בימי הביניים הרי שהוא מהווה המשכיות של אותה
מסורת קהילתית והינו מאפיין יחודי ומובהק של מסורת יהודי אשכנז.

על מאפייני הוימפל
חומרים: אריג הפשתן הטבעי או המולבן היה האריג הנפוץ והזמין לשימוש יומיומי, עד למאה ה-20
עם חדירתם של אריגי הכותנה. אופיו של אריג הפשתן, המורכב שתי וערב ברור, היווה מצע אידיאלי
לרקמה.
הוימפלים נרקמו לרוב בחוטי משי. הרקמה היא עממית ולא אומנותית- תכי הרקמה פשוטים
והרקמה לא מדוייקת. עד המאה ה-18 ניתן לראות שהשימוש בצבעוניות ברקמה היתה מקרית ולא
מתוכננת, וניתן להבחין שצבע החוט הוחלף באמצע מילה ואפילו באמצע אות, כך שיתכן והאותיות
נרקמו בשאריות חוטים. החל מן המאה ה-18 הצבע משמש להגדרת צורות, והרקמה פינתה את
מקומה לציור על הבד.
כיתוב ואיורים: המאפיין המרכזי של הוימפלים הוא הטקסט. הוימפלים המוקדמים כללו רק את שם
התינוק, שם האב ותאריך הלידה. זהו למעשה תיעוד הולדתו של הילד. בתקופות בהן לא היה מרשם
אוכלוסין כללי (עד שלהי המאה ה-18 – המחצית השניה של המאה ה-19, תלוי באיזור בגרמניה) את
היו רושמים את התינוקות הנוצרים שנולדו בפנקסי הכנסיה. בקרב היהודים תועד המידע הזה
בפנקסי מוהל ובאבנטים רקומים.
בשלב מאוחר יותר נוספו על הוימפלים ברכות מסורתיות לתינוק, הנאמרות גם בברית המילה,
ומברכות את הילד שיגדל בתורה, לחופה ולמעשים טובים. בוימפלים שלפננו ניתן לראות הבדלים
קלים בניסוח, שטרם התקבע: הוימפל המוקדם יותר (1676) מברך את הילד ש"יגדל בתורה
ובמעשים טובים", כלומר שיהיה גדול בתורה ובמעשים טובים. הוימפל השני (1691) מברך "יגדל
בתורה ולחופה ולמעשים טובים", כלומר שיהיה גדול בתורה, ושיזכה לחופה ולמעשים טובים, ואילו
הוימפל המאוחר ביותר (1811) מברך שהאב – או האל " יגדלהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים",
כלומר שהילד יזכה לחיים של תורה, חופה ומעשים טובים.
עיצוב האותיות הרקומות מבוסס על צורת אות "רבתי" שנפוצה בכתבי יד עבריים מאויירים מימי
הביניים, בעיטורי תשמישי קדושה וכן בכתובות שעיטרו את קירות בתי הכנסת. (אות מאורכת, רגל
צרה עם עיטור במרכזה וסיומת עליונה)
מן המחצית השניה של המאה 17 נוספו על הוימפלים איורים המבוססים על הטקסט, המתייחסים
לשם הילד, למזל שלו וכדו. בוימפל אחד שיוצג ישנו איור של מבצר העיר בכרך ושל ספר תורה,
באחר איור של מזל עקרב ומגן דוד. כמו כן חלק מאותיות מעוטרות בדגים שהם סימן לפריון או
פרחים. ראשי התיבות מסומנים במקום בגרשיים בעיטורים שונים.