הבית האיסלמי: שמיכה לברית מילה

חייב לדעת

השמיכה נרקמה בחלבּ שבסוריה על ידי אומן הרקמה חוואג'ה מוסה שמוש, אביו של הסופר אמנון שמוש. משפחת קטן מחלבּ הזמינה שמיכה זו מהאומן כדי לכסות את עריסתו של בנם. המשפחה שמרה איתם את שמיכה הרקומה גם בנדודיהם מחלבּ לדמשק, מדמשק לארץ ישראל, משם לברזיל ואז בחזרה לארץ ישראל. בהיותה מלאכת מחשבת של רקמת חוטי כסף ומשי, צאצאיהם מסגרו את השמיכה ותלו אותה לקישוט ביתם ולמזכרת מבית אבא.
מוסה שמוש נפטר באמצע שנות ה-30 של המאה העשרים. הוא היה צורף-רוקם ועסק במלאכתו בשוק של חלבּ, בכוך צורפים קטן. בנו, אמנון שמוש מספר על מקצועו של אביו במסה "בית אבא" (מתוך: מן המעין – שיחות ומאמרים, ירושלים תשמ"ח) :
"מקצועו של אבא תמיד הִקסים אותי. אבא היה צורף־רוקם. זו אמנות שעבר מן העולם. כל עוד היה לזה ביקוש, היתה חלבּ מרכז חשוב של מלאכת־מחשבת זו. היו רוקמים בחוטי כסף וזהב. בראש ובראשונה פרוכות. פרוכות עם סמלים יהודיים ועם אותיות עבריות יפות. את הפרוכות היו מזמינים לזכר אדם שנפטר. כשם שהיו מקימים מצבה בבית־העלמין, כך היו תוֹלים פרוכת בבית־הכנסת, מצבה חיה שאִתהּ נפגשים מדי שבּת בשבּת.
אני כבר נולדתי בתוך השכונה היהודית החדשה, האירופאית, אל־ג’אזמילייה. הכוך של אבא היה בעיר העתיקה, המזרחית, באחד השווקים המקוֹרים, סמוך לשכונת היהודים “חארת אל־יאהוּד” שנקראה בפינו “בַּחסִיתָא”. בכּוּך הזה עבדו כמה שוליות. הוא נתן ואת הדגם ושת התרשים והם עשו את העבודה, תחת פיקוחו. הוא ניצח על המלאכה. היה לו גם שותף גוי שעסק בשיווּק. היות והחוטים היו מיוצרים בחלבּ עצמה, צמחה גם האומנות לצד ייצור חוטי הכסף והזהב, והיו מזמינים אצלו ממרחקים.
נוסף על פרוכות וכיסויים פשוטים יחסית לברית־מילה ולמַגָשים ששולח חתן לכלה, היו מזמינים אצל אבא גם את בגדי השׂרד והטכס של החכם בּאשי; שלו ושל הקוואסים שהיו צועדים לפניו, חובטים במקלות, לפ־נות את הדרך לפני השיירה. אני זוכר שתמיד אהבתי לשחק בסלילים הריקים של חוטי הזהב, סלילים מיוחדים בגודלם ובצורתם. העבודה היתה יפה, היה בה שילוב בין האמנות לאומנות. נמשכתי בעיקר אחר המלים העבריות, הקישוטים והסמלים שעל גבי הפרוכות ועל בגדי החכם באשי. היה בכל זה משהו מן הקדוּשה."