דיורמה: שריפת התלמוד בפריז 1242
חייב לדעת
● שריפת התלמוד בפריז, 1242
התלמוד כאחת מהיצירות הענפות והעשירות בכתבים היהודיים אשר נכתב בבבל העתיקה ומתעד דיוני הלכה ופרשנות שונים על אורח החיים היהודי.
ביוני 1242 (התאריך המדויק במחלוקת), בהוראה משותפת של האפיפיור גרגוריוס ה-11 ומלך צרפת לואי ה-9, כל העותקים של התלמוד שנמצאו בפריז הועלו באש. המסורת מעריכה שכמות כתבי היד שנשרפו היו כ-10,000 כרכים שהיו ב-24 עגלות עמוסות (בהתחשב בעובדה שטרם הומצא הדפוס ההערכה אולי מוגזמת.) בדיורמה מוצג איסוף הספרים בכיכר הקתדרלה נוטרה דאם אולם השריפה התבצעה במיקום אחר.
ב-1236 יהודי מומר בשם ניקולס דונין הציג לאפיפיור רשימה של 35 טענות כנגד התלמוד שעיקרן: שהטקסט מגנה ותוקף את ישוע ואמו מריה הקדושה, מעודד פגיעה בלא יהודים, מכיל גסויות ומחלל את הקודש. ב-1239 האפיפיור שיגר את הטענות למנהיגי הכנסיה ולמלכי אירופה. הוא הורה שבמידה ויימצא שהספרים אכן מכילים את הדברים שנטענו, יש להחרים ולשרוף אותם. בפריז התקיים "משפט" כנגד התלמוד. המשומד דונין ייצג את הכנסיה וארבעה רבנים צרפתיים בכירים ייצגו את הצד היהודי. כצפוי, היהודים נמצאו מפסידים במשפט והתוצאה- שריפת התלמוד. בנוגע להשלכות ארוכות טווח, היהודים לא חדלו מעיסוק בתלמוד והלימוד בו אף גבר, בין היתר באמצעות שיתוף של מה שנלמד בע"פ. מבחינת הנוצרים, ההצצה לתוך התלמוד שסיפק להם דונין החמיר את יחסם ליהודים. קודם הכירו בעיקר את התנ"ך (שהפך מבחינתם ל"ברית הישנה" ובישר את בואו של ישוע) מה שהעניק ליהודים מעמד מסוים בעיני הנוצרים. ה"היכרות" עם התלמוד האירה את ההבדלים בין הדתות, כמובן לרעת היהודים.
מידע נוסף
הדיורמות עוצבו ב-1978 על ידי לסלי ג'יימס גרדנר (1907-1995) מעצב ואומן גרפי בריטי. בפרוץ מלח"ע ה-2 מונה לקצין תחבולה והטעייה ראשי. המצאתו של צבא דמה – טנקים, מטוסים וספינות מתנפחים – גרמו לאויב הגרמני לטעות ולחשוב שהמשאבים הבריטים גדולים בהרבה ממה שהיו במציאות. במהלך הקריירה שלו הוא פעל בתחומים רבים (בין היתר היה אחראי לעיצוב ספינת הפאר QE2), ובעיקר נודע בשל עיצוב תערוכות רבות שהוצגו בפסטיבלים, ירידים ומוזיאונים באנגליה וברחבי העולם.
*המהר"ם מרוטנברג (1215?-1293) ,שאף יתכן והיה עד לשריפה, חיבר קינה בשם "שאלי שרופה באש" שהפכה לאחת הקינות שנאמרות בתשעה באב בקרב חלק מיהודי אשכנז.
*הדברים שהביא דונין הם תרגומים של טקסטים שאכן קיימים בתלמוד. הסילוף נבע בין היתר מהוצאה מההקשר והעדר הפרשנות הנלווית.
*האפיפיור אינוקנטיוס ה-4 שנכנס לתפקיד זמן קצר אחרי השריפה בפריז, קבע שמעתה ניתן להסתפק ב"תיקון" התלמוד, כלומר דרש לצנזר את החלקים הפוגעניים לנצרות.
*יש חוקרים הטוענים שהחשש האמיתי של דונין היה שהתלמוד החל לתפוס משקל יתר לעומת התנ"ך בעיני היהודים. לפי סברה זו מטרת משפט פריז היתה לקעקע את האמונה של היהודים בתלמוד על מנת שישובו ליהדות התנ"כית המסורתית, ובהמשך יקבלו על עצמם את הנצרות. לשיטתם של הנוצרים, אם היהודים לכאורה מתעדפים את התורה שבע"פ, ומספקים באמצעותה פרשנות חדשה לתנ"ך הם כבר לא מועמדים להתנצרות ולכן גם לא זכאים להגנה של הכנסיה.
*בין ה"גסויות" התלמודיות שדונין הציג ושעוררו את זעמם של הנוצרים: אגדה שמספרת כיצד האדם הראשון הזדווג עם כל אחת מהחיות לפני שמצא את חווה. אגדה אחרת שטוענת שנח סורס ע"י בנו חם. בעניין ההתקפות כביכול על ישו ואמו, מובא לדוגמא קטע מהתלמוד שמתייחס לאדם בשם ישוע שנשלח לגיהנום לסבול לנצח בצואה רותחת. בהגנה שהציגו במשפט, היהודים הכחישו שהתלמוד מתייחס לישוע מהברית החדשה אלא לאדם אחר באותו השם ולשם חיזוק טענתם ציינו "הרי לא כל לואי שנולד בצרפת הוא מלך".
