דיורמה: רגע ההכרעה על גירוש יהודי ספרד 1492

חייב לדעת

גירוש ספרד (1492) הוא כינוי לסילוקם בכפייה של יהודי ממלכות קסטיליה ואראגון. הגירוש נקבע בצו שנחתם בידי ה"מלכים הקתולים" (פרדיננד מלך אראגון, ואשתו איזבלה מקסטיליה) ב-31 במרץ 1492, ופורסם ב-29 באפריל. הצו אסר הימצאות יהודים בשטחי הממלכות ובפני היהודים הוצבה ברירה להתנצר או לעזוב עד 31 ביולי. היסטוריונים אומדים את מגורשי ספרד ב-1492 בין 40,000 ל-100,000 נפש. חלק גדול מהיהודים העדיפו להתנצר – לפחות למראית עין – ונשארו בספרד. כך הגיע לקיצו "תור הזהב" של יהודי ספרד. החברה הספרדית הכללית התייחסה אל המומרים בחשדנות ויהודים רבים אכן המשיכו לקיים את יהדותם בסתר בדומה לצאצאי יהודים שהתנצרו מאה שנים קודם, בעקבות פרעות קנ"א (1391) בהם נרצחו יהודים רבים ברחבי ספרד.
צו הגירוש, המכונה "צו אלהמברה" או "צו גרנדה", שיקף את שאיפת הכתר הספרדי ליצירת חברה נוצרית אחידה, ללא מיעוטים דתיים. האינקוויזיציה החלה לפעול בספרד ב-1481 כבית דין של הכנסייה הקתולית, מטרתה איתור נוצרים שחורגים מדתם. הקורבנות העיקריים היו "נוצרים חדשים" שנחשדו בהיותם יהודים. אלו שנמצאו אשמים לרוב נידונו לעינויים ו/או למוות באמצעות תליה או העלאה על המוקד, בד"כ באירוע פומבי. (למרבה האירוניה הנידונים הועברו לרשויות אזרחיות לביצוע הגזירה מכיוון שהכנסייה לכאורה "לא צמאה לדם"). בראש האינקוויזיציה בספרד עמד נזיר דומיניקני בשם תומאס דה טורקמדה. הוא סבר כי המיעוט היהודי שנותר משפיע לרעה על "הנוצרים החדשים" ומעודד אותם להתייהד, על מנת למנוע השפעה זו שכנע את הזוג המלכותי להוציא צו גירוש. במקביל נאסר על נוצרים להסתיר יהודים, לעזור להם בגלוי ובסתר. על המגורשים נאסר לקחת עמם דברי ערך זהב, כסף ותכשיטים. הם התקשו למכור את נכסיהם ורבים נאלצו לנטוש את רכושם.

חלק גדול מהיהודים החליטו להישאר ולהתנצר למראית עין ולהיות "נוצרים חדשים"/"מראנוס"(חזירים, בספרדית). גירוש היהודים מספרד סימן את קיצה של תקופה בתולדות עם ישראל. הוא הותיר רישומו המשמעותי בשירה, בספרות ההלכה של הדורות הבאים.