דגם: בית הכנסת המרכזי של חאלב (אלפו)

"חלב", "ארם-צובה", "אלפו" ו"אלב" הם שמות שונים- ערבי, עברי, אנגלי וצרפתי – לעיר השוכנת בצפון סוריה, שהתפרסמה בעולם היהודי והמדעי בזכות שלושה דברים: הקהילה יהודית שישבה בה ברציפות מאז ימי בית שני; בית הכנסת שהמסורת מייחסת את יסודו לימי הבית השני; "כתר ארם צובה"- כתב היד השלם העתיק ביותר של התנ"ך המוכר לנו.

בימה (תיבה) זה משטח מוגבה, ועליו דוכן או שולחן; מעליו נערכות קריאת התורה ופעולות ליטורגיות אחרות בבית הכנסת. בין האשכנזים ידועה הבימה גם בשם "אלמימר" (מערבית: אל-מינבר, דוכן הדרשן), ובין הספרדים- בשם "תיבה". הרמב"ם (יד, תפילה י"א ג') מסביר ש"מעמידין בימה באמצע הבית, כדי שיעלה עליה הקורא בתורה, או מי אשר אומר לעם דברי כיבושין, כדי שישמעו כולם".
קריאת התורה מעל גבי מבנה מוגבה החלה לפחות בימי עזרא ונחמיה (נחמ' ח' ב-ד). המשנה (סוטה ז' ח) מזכירה שימוש במשטח כזה בימי בית שני, והתלמוד (סוכה מ"א ע"ב) מדבר על בימת עץ במרכזו של בית הכנסת הגדול באלכסנדריה. מימי הביניים ואילך היתה בימת החזן מוקד הפעילות בבתי הכנסת האשכנזיים. מקומה היה במרכז הבניין, כך שהקהל כולו יוכל לשמוע את דברי החזן והדרשן. אבל מיקום מרכזי זה לא נראה כמחייב, ובספרד ובאיטליה נקבעה הבימה לעיתים קרובות בירכתי בית הכנסת, ליד הקיר המערבי.

ארון קודש (היכל) הוא מבנה סגור, העומד בפני עצמו, או בנוי לתוך הקיר המזרחי בבית הכנסת, בו נמצאים ספרי תורה. שמו המקובל בקהילות האשכנזיות הוא "ארון הקודש" או "היכל", בקהילות ספרד; חוקי ההלכה מחייבים לנהוג כבוד רב בספרי התורה, בשל קדושתם המיוחדת, ולכן יש לשומרם במקום מיוחד, נאה ומכובד (יד רס"ב). כך הופך הארון עצמו למרכיב השני בקדושתו בבית הכנסת. החל מהמאה השש-עשרה הופך הארון להיות נקודת המוקד של בית הכנסת, צורתו משתכללת, מעניקים לו עיצוב אמנותי, וקישוטיו תואמים את הסגנון הארכיטקטוני הרווח באותה תקופה.