פאנל טקסט
"היום הזה […] היה היום העצוב ביותר בחיי. רציתי לבכות, לא משמחה, אלא מיגון. הטנקיסטים המתנשקים, הפרחים המועפים לעברם, שמחת ההמונים, הרגשת החופש והפדות ואנו — אני עם צביה והכלב — עומדים בין ההמון בודדים, מיותמים, אחרונים ויודעים היטב שאין עוד עם יהודי. איזו שמחה זו יכלה להיות? לא פשוט להיות אחרון המוהיקנים…"
– יצחק צוקרמן
