מדליה לזכרו של משה מנדלסון

מנדלסון נחשב לאבי תנועת ההשכלה, המתאפיינת בשינויים ההדרגתיים שחלו ביהודים, עקב האמנציפציה (מתן שוויון זכויות אזרחיות, חברתיות ומדיניות) ועקב התפתחות ההומניזם הרציונלי. ה"משכילים" הרחיבו את ידיעותיהם בתורה לשליטה בלשון העמים, בקיאות בהשכלה כללית, התעניינות בהווי העולם הלא- יהודי. קנה המידה החדש הופך להיות השכל, התבונה והטבע, ולא רק המסורת.
הוא היה גם איש שיחה מבריק וביתו היה מקום מפגש קבוע לחוג אינטלקטואלים נוצריים ויהודים, שבאו לדון בנושאים יהודיים. מנדלסון נחשב לטיפוס חדש של יהודי משכיל, המתעניין בתחומי תרבות כלליים – בספרות, פילוסופיה, מוזיקה, מתמטיקה ועוד. אנשים שהכירו את מנדלסון תיארו אותו כאדם יוצא דופן – פתוח ומתון, חכם, סובלני וישר. קרבתו הבולטת הייתה לגוטהולט אפריים לסינג, סופר, מחזאי, איש רוח, שחיבר כמה מהמחזות הקלסיים בגרמניה. לסינג עודד אתו לכתוב ולפרסם את כתביו
הגותו מציינת את ראשיתה של מחשבה יהודית הומניסטית וליברלית המבקשת לקדם ערכים של סובלנות דתית ושל חברה רב-תרבותית המפרשת את היהדות לפי אמות מידה רציונליסטיות ומוסריות. הוא הרבה לכתוב ולפרסם – בעיקר בגרמנית. בספרו "ירושליים" מציג מנדלסון את ה"אני מאמין" שלו בנושא המפגש בין היהדות לנצרות, לאפשרות קיומו של מפגש פורה בין שני העולמות הרוחניים השונים – המסורתי והמודרני – שבהם הוא חי. מנדלסון בוחן בספר את היחס בין המדינה לבין הדת. הוא מדגיש את חשיבות הסובלנות הדתית ומפרט את דרכי יישומה, מתוך כוונה להכשיר את הקרקע למתן שוויון זכויות לבני עמו. התנאי לכך הוא, לדעתו, הפרדה גמורה בין הדת לבין המדינה והבחנה חד-משמעית בין דרכי פעולותיהן השונות. הסובלנות הדתית מתאפשרת, לפי תפיסתו, רק במדינה עם ערכים אוניברסלים, אשר בה שלטת "דת השכל", כלומר דת, שיש בה מקום מרכזי לציוויים מוסריים-רציונליים טהורים ומוחלטים, כגון – "ואהבת לרעך כמוך".
מפעלו המרכזי היה "נתיבות השלום" – ההוצאה לאור של חמשת חומשי התורה בצירוף תרגום לגרמנית. באמצעות תרגום זה, שנכתב באותיות עבריות, שאף מנדלסון להפיץ בקרב היהודים את השפה הגרמנית. מנדלסון ועוזריו אף הוסיפו פירוש לתורה (בעברית) שנקרא "הביאור", והתבסס על פרשנות פשט מסורתית. משה מנדלסון הווה דוגמה לסימביוזה שהתקיימה בין מיטב התרבות האירופאית לבין דבקות באמונה ובמסורת היהודיות. היה כל ימיו יהודי נאמן, שקיים מצוות ונאבק על מקומו בתרבות ובחברה המשכילה של אירופה. למרות נאמנותו לדת היהודית והתנגדותו להמרת הדת, עזבו רוב צאצאיו את היהדות. מתוך ששת ילדיו – ארבעה התנצרו, ומתוך תשעת נכדיו – רק נכד אחד נשאר יהודי.

משה מנדלסון נתן לעצמו שם משפחה על-פי שם אביו: מנדל = מנחם, סון = בן (בגרמנית).
בגרמנית נהג לחתום בשם משה מנדלסון. ואילו בעברית (או ביידיש) היה חותם על-פי המסורת: משה בן מנחם; משה בן ר' מנדל, או: משה מדסאו (=מן העיר דסאו).

דמותו של משה מנדלסון חרוטה בזיכרון היהודי וגם הקולקטיבי. היא מופיעה בציורים, איורים, תחריטים ופסלים, על מטבעות ואפילו על כלי חרסינה, גם מתקופתו וגם לזכרו. ישנם בגרמניה מוסדות ורחובות הנקראים על שמו. בבית הקברות היהודי בברלין, שנהרס כולו, שחזרו מצבה אחת והיא של מנדלסון.
כינויו: סוקרטס הגרמני
פליקס מנדלסון המלחין הנודע מהמאה ה- 19 הוא של משה מנדלסון.