גביע שניצוק ממטבעות של שמירות

חייב לדעת

מנהג חסידי הידוע החל מהמחצית השניה של המאה 19. אדמ"ורים (בעיקר משושלת רוז'ין-סדיגורה), היו נותנים לחסידיהם במתנה מטבעות כסגולה לברכה ולשמירה (כמו שלימים חילק הרבי מלובביץ דולרים). מטבעות אלה נקראו "שמירות" (נהגה שמירעס), "שקל הקודש" או "מטבעות של צדיקים". את השמירות נתן הרבי לחסיד בתמורה ל"קוויטעל" (ביידיש: פתק, הכוונה לבקשה בכתב לבקשת עזרה, הצלחה או שמירה) ול"פדיון נפש" (תרומה שנתן החסיד לחצר הרב), בדרך כלל במעמד של "התייחדות"- פגישה אישית עם הרב. החסיד הכין מראש מטבע אחד ומוסרו לאדמו"ר, המחזיק אותו זמן מה בידו ומחזירו מבורך, או שהאדמו"ר היה נותן אחת ממטבעותיו. בדרך כלל המטבע היה רובל כסף, אא"כ החסיד היה חשוב ומיוחס אז היה נותן מטבע זהב. הענקת המטבע ע"י האדמו"ר העניקה למטבע סגולה של שמירה מעין הרע וצרות אחרות.
לפי המסורות המתועדות בכתב, החסידים היו שומרים את המטבעות בכיס עור או שקיק בד. כשהמטבעות היו נאספות ניתן היה ליצוק מהם גביע לעשות עליו קידוש ("כוס של ברכה"- שמברכים עליה בזמן הקידוש). על הגבעים נהוג היה לציין שנעשו ממטבעות של שמירות- כאן בראשי תיבות נמ"ה- נעשה .
חרוט בדוגמה של צמחיה, כד ואריה זקוף חורץ לשון.