ג'וזה שעליה ניגן סאלח אלכוויתי

סגנון הנגינת ג'וזה מליצי ומקושט מאוד, מסולסל (חילוף-סירוגין מהיר של שני טונים סמוכים), ויבראטו (הרטטה) רחב, ותפס כפול (לחיצה באצבעות על שני מיתרים להשמעת 2 צלילים). לגונו של הצליל מנעד רחב – החל מגון עשיר וחם (בדומה לכינור המערבי) ועד לצליל מאנפף וחודרני – שריד מצליליה של הרבאבה – אמו הורתו של הכינור של היום.
לרבאבה/ג'וזה גוף קטן ועגול. תיבת התהודה שלה עשויה לעיתים מעץ מגולף, לעיתים היא מכוסה עור עיזים או דגים, ולעיתים – כמו במצרים, היא עשויה ממחצית הקליפה של אגוז קוקוס. לרבאבה צוואר ארוך ודק ויש לה מיתר אחד, שניים או שלושה, העשויים משערות סוס. על הרבאבה מנגנים כשהיא מונחת על ירכיו של הנגן או על הריצפה, עם קשת עגולה מאוד, עם שערות סוס. מיכל התהודה עשוי פעמים רבות מדלעת יבשה או עץ חלול, אך גוף התהודה של רבאב בדואי יכול להיות קופסת-פח. הנגינה בכלי מתבצעת באמצעות קשת בניצב למיתרים. מן הכלי הפשוט צמחו הלירה הביזנטינית, הרבק (rebec), הקמנצ'ה הפרסי, הקמנג'ה המרוקאי, המורין חור המונגולי, ההוקין הסיני ועוד. הרבאבה ליוותה בצליליה המיוחדים את המשורר או הזמר, שדקלם או שר שירי אהבה וגבורה.

האחים אל-כוויתי נולדו בכווית וכילדים קטנים החלו ללמוד מוזיקה והתגלו כעילוי. המשפחה חזרה לעיראק בשנת 1927 על מנת לפתח את הקריירה המוזיקלית שלהם. הם התבקשו על ידי המלך ראזי להקים את תזמורת הרדיו הלאומית של עיראק ששידרה מתוך הארמון. במאה ה-19 נאסר על המוסלמים לעסוק במוזיקה מכיוון שנחשבה מלאכה בזויה ולכן החלו לעסוק במוזיקה יהודים רבים. בשנת 1951 עלו האחים למדינת ישראל וסדאם חוסיין הוציא צו רשמי למחוק את שמם מכל פרסום רשמי ומתוכניות הלימודים באקדמיה למוזיקה. מאז הקרדיט על שיריהם הפך ל"עממי" ואמנים מוסלמים החלו לשיר את שיריהם ללא אזכור שלהם. בשנת 2000 לאחר הפלת משטרו של סדאם חוסיין, הרבה לאחר מותם, החלו להכיר בעיראק שהשירים המוכרים נכתבו על ידי יהודים והם תפסו את מקומם חזרה בהיסטוריה המוזיקלית העיראקית.
בישראל, בשנת 2011 הוציא דודו טסה, נכדו של דאוד אל-כוויתי, אלבום בשם דודו טסה והכוויתים, טסה עיבד מחדש קטעים מהרפרטואר של הסב ואחיו, והפגיש אותם עם תרגום רוקיסטי עכשווי.