סקיצה לתלבושת "הגיבן" להפקת "הדיבוק" של תיאטרון הבימה

נתן אלטמן (1889–1970)
סקיצה לתלבושות "חברה ללאה" ו"הגיבן" להפקת "הדיבוק" של תיאטרון הבימה
מוסקבה, ברה"מ (רוסיה), 1922
המקור בארכיון ומוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור, ירושלים

חייב לדעת

המחזה 'הדיבוק' נכתב ברוסית בין השנים 1913-1916 על ידי ש. אנ-סקי, (שם העט של שלמה זאנביל רפופורט),אינטלקטואל יהודי-רוסי, שהיה פעיל פוליטי, אתנוגרף, סופר, מחזאי ומשורר. "הדיבוק" חובר בין השנים 1913 ל-1916 ברוסית ולאחר מכן תורגם ליידיש בידי אנ-סקי עצמו. ב – 1917 תורגם המחזה לעברית ע"י חיים נחמן ביאליק לפי הנוסח הרוסי והאידי. הצגת הבכורה של "הדיבוק" ב"הבימה" הועלתה ב 31/01/1922 בכיכובה של חנה רובינא במוסקבה ובעיצוב במה של נתן אלטמן. אנסקי נפטר כחודש לפני הבכורה. נתן אלטמן, צייר, פסל, מעצב תפאורה ותלבושות ומאייר ספרים רוסי ממוצא יהודי, היה הראשון שצייר והכין את כל התפאורות לתיאטרון הבימה. הוא למד אומנות באודסה ועסק בעיצוב במה בתיאטרון בסנט פטסבורג החל מ 1916. הוא הושפע בעיקר מפיקאסו ובראק. את הקריירה האומנותית שלו החל בשנת 1918כצייר תפאורות עבור התיאטרונים של רוסיה ולאחר מכן, בין השנים 1926 – 1920 שימש כמעצב במה בתיאטרון "הבימה", עוד בהיותה ברוסיה, וצייר את כל תפאורת "הדיבוק" בעבודה צמודה לוכטנגוב הבמאי. הבימה נוסדה ב 1909 בפולין וב-1917 נחום צמח ייסד את התיאטרון מחדש במוסקבה יחד עם מנחם גנסין וחנה רובינא. המחזה הועלה שוב ושוב במשך שנות קיומו של "הבימה", בגלגולים שונים ועל ידי שחקנים מדורות שונים. הזיהוי של התיאטרון עם המחזה היה כה גדול עד כי במשך שנים שימש דימוי נערה לבושת שמלה לבנה עם שתי צמות ארוכות, דימוי המאזכר את דמותה של חנה רובינא במחזה כסמליל של "הבימה" משנת 1922 ועד 1998הועלתה הצגת "הדיבוק" ב"הבימה" בגרסאות שונות כ – 1300 פעמים. 'הדיבוק' היא ההצגה שעליה נבנה “תיאטרון הבימה” ובזכותה הפך לתיאטרון הלאומי של ישראל. הכוכבת הראשית שלה חנה רובינא הפכה ל”מלכת היהודים” בעיקר בשל התפקיד הקלאסי הנצחי, שגילמה בהצגה זאת במשך יותר משלושים שנה של הצגות חוזרות ונשנות. ה"דיבוק" הינה דרמה מיסטית יהודית על אהבה, מוות וגאולה העוסק בסיפור האהבה הטראגי של מקובל שמת אך נשמתו משתלטת על גופת אהובתו כ”דיבוק” ומסרבת לצאת למרות כל ניסיונותיו של הרב להוציאה בהשבעות ובחרמות שונים.

מידע נוסף

בשנת 1928 עזב אלטמן את רוסיה לצרפת, שם חזר לצייר. הוא צייר נופים וחיי דומם רבים, בהם במקור ובאופן קלוש חידש את מסורת האימפרסיוניזם. הוא איייר כמה ספרי ילדים, את הברית הישנה, את רומני פטרסבורג של גוגול , וגם עיצב פנים. אלטמן חזר לרוסיה בשנת 1935 ומצא את עצמו באווירה פוליטית קשה מאוד של לחץ אידיאולוגי וטרור. ציורו היה כה רחוק מהקריטריונים של ריאליזם ביקורתי שאכפה המפלגה הקומוניסטית, עד שהיה עליו להפיל אותו לגמרי והיה עוסק רק באיורי ספרים, שאיפשרו לו, במידה מסוימת, להישאר לא כה בולט. היצירות הטובות ביותר של אותה תקופה היו הסצנות והעיצובים שלו לתלבושות עבור שייקספיר מגלם את קינג ליר (1941), אותלו(1944), המלט (1954).
יצירותיו של אלטמן תוספות מקום נכבד במוזיאוני אירופה, ארה"ב וכמובן ברוסיה. במוזיאון בלנינגרד מוצגות התפאורות שהכין עבור הדיבוק ב"הבימה".

לקריאה נוספת