המחול לאורך ההסטוריה היהודית, מקריעת ים סוף ועד המאה העשרים.
"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאָן כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת"
– שמות ט"ו, כ' הריקוד היה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מהחיים היהודיים, במיוחד במסורות החתונה בתפוצות השונות. ריקודים ומחולות שמחה מתוארים כבר בתנ"ך. המחול מוזכר שם לראשונה לאחר קריעת ים סוף, כאשר הנשים פוצחות בשירים ובמחולות. אזכור אחר של ריקוד – שלילי, הפעם – מופיע בסיפור עגל הזהב, אז זועם משה על בני ישראל המרקדים סביב הפסל המוזהב.
ספר "שמואל" מספר על דוד המלך שמכרכר לפני ארון הקודש העולה לירושלים. בספר "שופטים" מסופר על בנות שילה היוצאות לחולל בכרמים (מנהג המתואר אף במשנה, בהקשר של ט"ו באב) – ואילו במאה העשרים זכו הריקודים למקום של כבוד בתרבות הציונית.